לא, בסיפור הזה אף אחד לא מת. זוהי הצצה קטנה על "אחוות לוחמים" חדשה, על "שירות הספורט" שמחליף את "שירות המילואים" ועל ערכי תרבות ישראלית שעדיין לא פסו מן העולם.
יום שני בבוקר, פארק הירקון. דבוקה של גברים בטייץ צמוד וחולצות אדומות נעה בקצב אחיד על השביל. גוש אחד מזיע ומתנשף בתיאום. את ההרמוניה והשקט שובר אחד הפרטים בקבוצה שמביט לרגע לאחור ואומר "איבדנו את הבחור החדש…"
הגוש ממשיך לנוע בקצב אחיד, שועט קדימה לכיוון מערב. אני צועדת נמרצות לכיוון השני. לא עברה דקה והדבוקה שוב חולפת על פני, דוהרת חזרה לכיוון ה"חדש" המשתרך מאחור, עוטפת אותו, מציבה אותו במרכז וחוזרת לרוץ. באותו רגע בעיני רוחי הטייץ הצמוד והחולצה האדומה מתחלפים במדים, השביל בפארק הופך לשטח אימונים ואת "המפקד" אני שומעת אומר "לא משאירים אף אחד מאחור"…
יש משהו בחבורות הגברים הללו שצווי המילואים כבר לא פוקדים את תיבות הדואר שלהם. אלה ששוחררו מלשרת את המדינה ובנו לעצמם שירות חדש – שירות הספורט. כמו בסיירות חבר מביא חבר והמתגייסים ה"צעירים" מטופחים על ידי הוותיקים שדואגים להפוך את החברים החדשים למכונות משומנות היטב.
חבר שמכור לריצה ולספורט כבר כמה שנים אמר לי שאם הייתי מצטרפת לקבוצה שלהם ורואה איזה אנשים יש בה הייתי מבינה הכל. הספורט מבחינה מטפורית הוא המילואים החדש – אלה שכבר לא נקראים לשירות המדינה (וגם כאלה שמעולם לא נקראו…) מצאו דרך לקרוא עצמם לשירות חובה ולעורר מחדש את מושג "אחוות הלוחמים" במהלך הריצות הארוכות והאימונים המפרכים.
בערב, על אותו שביל ירוצו ילדיהם של אצי הבוקר- בני נוער באימון כושר קרבי. גם כאן הקבוצה תמתין או תחזור לקחת את המשתרכים ותדחוף אותם קדימה – "כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם…".
האמירות הערכיות עליהן צמחנו ומזמן הפכו קלישאות מעולם לא נראו כל כך טוב… על השביל בפארק הירקון זה עובד…
