אחרי שהמסך יורד

ליל הסדר מאחורינו, הלוואי וידעתי מה יש לפנינו

בחורה עם מחשב נייד

ליל סדר תמיד מרגיש לי כמו הפקה של משהו גדול, הצגה או אירוע חשוב. כל כך הרבה תכנונים, הכנות והתרגשות גדולה, שבסופם יש בסך הכול ארוחת ערב משפחתית, בתחפושת אחרת.

עץ רימון - עיצובים צומחים

השנה, למרות הקורונה כולם ניסו לשמור על כללי ההכנות לקראת המופע וכחלק מהכנות אלה, לקראת ליל הסדר נתנו לנו, לגיל השלישי, המון המלצות, איך ומה לעשות כדי לא להרגיש לבד. אני בטוחה שכולן נאמרו ממקום של רצון טוב.

אמרו לערוך שולחן חגיגי, לאכול ממש ארוחה, להתלבש יפה, להדליק נרות וכמובן לשתות יין. בהתחלה זה נראה לי מיותר אבל בסוף השתכנעתי. עשיתי כל מה שאמרו, ערכתי שולחן יפה עם נר ופרחים ובקבוק יין, התלבשתי יפה, אפילו התאפרתי וענדתי עגילים.

התחברתי עם הילדים בזום וחיכיתי לנס שיבוא, להרגשה של ביחד, חיכיתי לאווירת חג, אבל כל זה לא קרה. בתחושה שלי זה היה בודד עוד יותר מסתם ערב רגיל.

ליל הסדר מאחורינו, צלחנו אותו, אבל עוד אתגרים רבים וחדשים לפנינו. בינתיים, כל יום, דומה לקודמו ואצלי, ההתלהבות הראשונית מלהיות בבית ולעסוק בדברים שאני אוהבת, הולכת ומתפוגגת.

אני עסוקה כל היום, אבל האפשרויות למגוון העיסוקים מוגבל. כל יום התארגנות, קצת ספורט, קצת ענייני בית, בדיקת מה חדש בפייסבוק, משחקי רמי וקנדי קראש, כתיבה, קריאה, טלוויזיה ושיחות בכל אמצעי המדיה. עיסוק שממלא את כל היום אבל חוזר על עצמו שוב ושוב כל יום.

בשבוע האחרון ניסיתי לגוון את חיי. ניקיתי את הבית שהיה נקי. טלפנתי לאנשים שכבר זמן רב אין לי קשר איתם. ראיתי סדרה ועוד סדרה ואז שמעתי שהסגר יימשך כנראה עד סוף יוני. עוד שלושה חודשים. התייאשתי.

יש המון זמן למחשבות, לעיבוד נתונים של מה עשיתי ולמה, איפה הצמתים בהם יכולתי להחליט אחרת וללכת בכיוון אחר ומה אני רוצה לשנות בעתיד, בעתיד הלא ברור שיבוא עלינו אחרי הקורונה. יש לי כמה רעיונות. מקווה שיהיה לי את האומץ להוציא אותן את הפועל. אזכור שהחיים קצרים אזכר במה חשוב ומה לא ואז אולי יצליח לי.

עכשיו קמתי ליום חדש, כזה שכבר היו ועוד יהיו רבים כמוהו. שכנים יושבים בחצר, הילדות בוכות וההורים צועקים, שכן אחר מנצל את ההזדמנות להיות בחוץ ומדבר בטלפון במרחב הציבורי בקולי קולות.

גשם מתחיל לרדת והם כולם חוזרים הביתה.

הרעש מתחלף לקולות של ריצה, גרירה ונפילת חפצים. יופי של גיוון. הרעש הבלתי פוסק מהשכנים מעלי מטריף אותי. אני בטוחה, שהם, עם שלוש ילדות קטנטנות מוטרפים לא פחות ממני.

יכול להיות שאצליח לחמוק מקורונה אבל נראה לי משימה בלתי אפשרית לצאת מהמצב הזה ולהישאר שפויה. ימים יגידו.

בינתיים עץ הרימון מלבלב, רומז על ימים שפויים שעוד נכונו לנו.

יהודית קרן
אני אמא לשלושה בנים ושלוש כלות, סבתא לתשעה נכדים, פנסיונרית שמשתדלת בכל יום ויום לעשות משהו שעוד לא עשיתי, מגשימה חלום ישן לכתוב על אנשים, על חוויות ורגשות, בקיצור על החיים.