אחרי החגים…

בחורה עם מחשב נייד

בדיוק היום לפני שבוע, או בעברית, ביום ראשון שעבר, התכנסנו כ- 6 זוגות חברים על טפיהם בשעה 8:30 בבוקר בבית הכנסת של הקהילה.

הסיבה: טול חברתי ובעלה, הכניסו את בנם בברית אברהם אבינו.

הנשים ישבו ספונות בעזרת נשים קטנה בצד, בעוד הגברים ישבו לצד המתפללים, חלקם עטו טליתות (לא אורן), חלקם נעתרו להנחת תפילין (ממש לא אורן), וכולם חבשו כיפה לראשם (כולל אורן). אבל אף אחד, כולל טול, לא ידע מי מבין המתפללים הוא המוהל שיובא מישראל.

הבהרה: כאן בסינגפור אין מוהלים, פשוט אין. יש אורז, שזיפים, סיגליות, מרק, צ'יפס ומיץ ממותק, אבל מוהל פשוט אין – אז תפסיק לבכות ולהתאונן (כמו שאומרת אמא שלו הלביאה בקלסיקה:"האריה שאהב תות"). ובהיעדר מוהל צריך להביא אחד מישראל. זה לא זול, אבל זו ההוצאה הנלווית להריון של בן פה בניכר הנדון. והיות וטול, שגם ככה סחבה כמעט 41 שבועות את היהודי הקטן שבבטנה, החליטה להשאיר את ההתעסקות עם המוהל בידי שמיים, או במילים אחרות בידיו של הרב נתנאל, שליחו פה בסינגפור. ולכן לא ידעה מי המוהל שנפל בחלקה.

אחרי התפילה כשטול כבר כמעט מעולפת מלחץ וציפייה, אימה כבר מזילה דמעה והילדים מתרוצצים מורעבים, הגיע רגע חשיפת המוהל. אחד המתפללים צעד קדימה, עטה על גופו חלוק לבן שנראה כאילו נלקח היישר מפינת הרופא והחולה בגן ושאל: מי הסנדק?

התייעצות קצרה של בני הזוג והיעדר אבות ביולוגיים באולם הכריעו את הכף על ש', אחד מחבריהם הטובים של הזוג ואב חלופי לילדיה של טול עת בעלה נמצא בנסיעות עבודה (כלומר, לפחות מחצית החודש). ש', שגם היה זה שהתלבש הכי חגיגי לארוע, נכרך תוך שניות בתפילין והובל לכיסא הסנדקות. הוא נראה מרוצה לגמרי מההזדמנות לחלוק כסא עם אליהו הנביא ולשחק קצת ב"אלוהים" (קצת כמו שהמוהל נהנה לשחק ב"רופא"). אורן ואני נתבקשנו להחזיק את הכרית שעליה הונח התינוק (שבשלב זה עוד נקרא "תינוקי", כי שמו טרם הוכרז) איש איש בתורו והתבקשנו לברך אותו ולהעבירו לאימה של טול וממנה לברכיו של הסנדק המרוצה שלנו (בשלב זה, טרם הקזת הדם).

הברית היתה מהירה ומרגשת. היינו רק אנחנו, החברים של טול ואמא שלה, הקשר הביולוגי היחיד בבית הכנסת, והרגשנו כמו משפחה מורחבת. הסנדק היה החבר הכי טוב, אנחנו מסרנו את התינוק ובזוויות העין של רב הנשים היתה תלויה דמעה של התרגשות/פחד/הזדהות.

כמה דקות אחרי ונשמעו קריאות "מזל טוב". התינוק הונף בידי המוהל באוויר כאילו היה סימבה מ – lion king וכולנו עלינו לחבק ולנשק את הוריו המאושרים מסיום המעמד המלחיץ הזה. המוהל שם בנייד שלו שירים נוסח: "דויד מלך ישראל", "משיח" וכאלה, שבאיזשהו שלב התחלפו ב"כד קטן" , כי בכל זאת, כמה שירים שהם לא שירי חגים כבר יש…

התינוק, שכבר לא היה סתם תינוק, אלא יהודי כדת וכדין, גבר שבגברים, היה מאושר עם המטלית הטבולה ביין תירוש אשר בפיו, וכולנו עלינו לארוחת בוקר כשרה שכללה: קורנפלקס "תלמה", פנקייקס עם שוקולד "השחר", סלט טונה עם מיונז וקפה "עלית".הילדים היו מאושרים, ואנחנו, "המבוגרים", מה היינו צריכים יותר מברכה מידיו של סנדק, שהוא אחד מחברינו הטובים, קצת מיץ ענבים וקפה עלית בשביל בוקר מושלם?

זה היה סיום נוסטלגי והולם לבוקר מרגש ומאוד יהודי – ישראלי. בוקר כחול – לבן.

זו גם היתה הפעם האחרונה שהיינו בפורום כזה לפני שכולם עלו על טיסות: אל-על, לופטהאנזה או טורקיש בדרכם לישראל. כי במדינה כמו סינגפור ,שנותנת חופש של חודשיים לילדים מגיל הגן עד כיתה י"ב, במדינה בה רב האמהות לא עובדות, אין סיבה לא לעלות על המטוס הראשון לישראל ולחזור עד ה – 10/8, זמן תחילת הלימודים, או כמו שאנחנו קוראות לזה כאן: "אחרי החגים". אין גם ממש סיבה לעשות ספורט בידיעה שחגיגת החומוס, הגבינות, הלחמים וארוחות הבוקר השוות (כאלה שיש בהן סלט וגבינות ולא רק לחם לצד הביצה), הקפה הטוב ושאר בצקים, תתחלנה מייד עם הנחיתה, אם לא כבר במטוס, לטסים ב"אל על".

אז זהו, הבניין פה הולך ומתרוקן, בכל יום יורדות עוד משפחות עם מזוודות למוניות שמחכות להן למטה בדרכן לצ'אנגי איירפורט".

ורק אנחנו מחכים פה בבריכה ל – 20/7 ב- 23:00. מדמיינים כבר את ריח הפלאפל, את מרקמם של גרגרי החומוס ואת חומן של הפיתות שנייה לפני שהכל נכנס בביס גדול לפה. ביס שאנחנו מחכים לו כבר כמעט 10 חודשים.

אז למה להתחיל עכשיו דיאטה אם המסבחה של עלי קראוון מחכה בפינה ו"מקס ברנר" כבר ממיס את השוקולד וב"ארקפה" כבר אופים את קרואסון השקדים שלנו וב"ארומה" כבר חותכים סלט וממלאים כוס באייס ארומה לא דיאט?!?

לא עדיף לחכות ל"אחרי החגים"?

פז ארבל
אני פז, כבר לא בת 34, עברתי עם משפחתי לסינגפור בתחילת אוקטובר 2010 עד 2014 וב 7.3.18 יצאנו לרילוקיישן נוסף בהולנד (האג). מאז לא מפסיקה לכתוב על החוויות שלנו ועל החיים ב"גולה" המשתנה. לאחרונה למדתי את שיטת styling therapy באמצעותה התחלתי לשלב בין שתי האהבות הגדולות שלי - לטיפול ולסטיילינג ומאז אני קוראת מגזין "ווג" באותה גאווה בה אני קוראת את פרויד.