נסעתי בתקופה אחרת, כזאת שהאנשים בסביבה הקרובה שלי אמרו "טוב, אולי קצת קשה פה, אבל אני לא יכול לגור באף מקום אחר, האנשים, השפה, התרבות". חזרתי, 12 שנים מאוחר יותר, בתקופה בה אומרים "השתגעתם? למה חזרתם?".
למרות זאת אני, אופטימית סתגלנית או מדחיקנית צמרת (חושדת מאוד באחרון), לא חושבת על זה בכלל. לא הופכת בדעתי מה היה קורה אילו, לא משווה, לא חושבת לחזור לסיר הבשר (אם יש כזה באמת).
אבל היה רגע אחר.
לפני חודשיים במאהל, מול הכאב הבלתי נתפש של אביבה, האשה ששכחה איך מחייכים, בכיתי. זה לא נעים להודות, אבל לא ממש על גלעד. כלומר גם, אבל בכיתי על הבחירה המודעת שעשיתי, להביא את הבנים שלי לכאן. אני אמא ועשיתי בחירה. יכולתי לא.
החזרתו של גלעד לא גורמת לי לגאווה לאומית, לא מחזירה את הביטחון לגבי הגוזלי שלי, לא גורמת לי לחשוב על הערכים הנאצלים של עם ישראל. במקרה זה אני כן חושבת רק על גלעד, וכמובן על משפחתו, ומאושרת בשבילם עד מאוד.
והכי נפלא זה לראות את אביבה מחייכת, ואני חשבתי שהיא לא זוכרת איך!
