אחיות גסות רוח, מקומן לא במחלקת הנשים בבית חולים

חוויה רעה שעברתי במפגש עם אחות, במהלך ביקור במחלקת הנשים באיכלוב כאשר באתי לקבוע תור לניתוח

בחורה עם מחשב נייד

בימים אלה אני  חוגגת יום הולדת 60 ו –  13 חודשי טיפול בבית חולים איכלוב בתל אביב. אין מספיק מילים לתאר את היחס הטוב, העוזר והתומך שזכיתי לו בכל המחלקות – ובקרתי רבות בבית החולים. כולם ראו את עצמם כצוות אחד איתי, שמטרתו להביא להחלמה מהירה תוך שהם פועלים בשיתוף פעולה עם שאר יחידות בית החולים שאליהם הופניתי. השתדלו למלא כל בקשה שהעליתי בפניהם. לפני למעלה מחצי שנה גם מצאתי עבודה במשרה חלקית, ובכל אחת מהמחלקות היטו שכם לקבוע לי ביקורות ופגישות בשעות שנוחות לי. מצאתי פקידות (מה לעשות רק נשים), אחיות ואנשי צוות נוספים שהן עדינות שקטות דיסקרטיות, שהפכו את החוויה הלא נעימה של טיפולים רפואיים, לאירוע "נסבל".

בסוף שבוע שעבר נתקלתי בפנים הפחות יפות של הצוות הרפואי, כאשר הגעתי למחלקת נשים ונתקלתי באחת האחיות שהפכה את הביקור במחלקה לחווייה מוזרה מאד.

השעה עוד לא 12 בצהריים, מחכות 6 או 7 נשים לפגישה עם וועדה רפואית, וקביעת תור לניתוח. כולן יושבות בשקט מהורהרות בתוך עצמן, חלק לבד וחלק עם מלווים. בצד יושבות לסירוגין 3 אחיות.

ההתנהגות של אחת מהן, קוממה אותי בצעקות בקולניות ובגסות שלה. התפקיד שלה היה להזמין את הנשים להיכנס לוועדה ואחר כך לקבוע להן תור לניתוח. זהו שום דבר נוסף. לא היו דחיפות, לא דרישות, כלום. הנשים שקראו בשמן נכנסו לוועדה ישבו מספר דקות ויצאו לחכות שיקראו להן לקבוע תור לניתוח.

בניגוד לשיחה בוועדה, שהתקיימה בחדר סגור, את התור לניתוח, האחות החליטה לקבוע בתוך חלל פתוח, כך שכולנו היינו שותפות לפרטים אינטימיים במיוחד של החולות.  לא היתה כל סיבה שהאחות תתנהל תוך כדי לחץ וצעקות – כי אף לא אחת מהמטופלות באה בטענות, התנפלה על האחות או באה בדרישות מיוחדות. להפך כולנו ישבנו בשקט חיכינו לתורנו, והצעקות הגיעו מפיה של האחות.

לא היה נעים לשמוע את דברי ההסבר לזוג רוסי, לא צעיר, שההריון של האישה לא התפתח כראוי והיא מועמדת לביצוע הפלה. כולנו שמענו ברוסית מעורבת בעברית מה עליה לעשות ואיזה תסמינים עליה לבדוק. אצל אישה אחרת האחות שיתפה את כולנו בתאור מהלך הניתוח במידה ויתברר כי נמצא גידול ממאיר באחת משחלותיה, אני לא בטוחה שהחולה היתה מעוניינת שנדע פרטים אינטימיים כאלה. זוג צעיר שלווה על ידי האמא של האישה זכה ,וכולנו זכינו איתם לשמוע את דעתה על הרופא המטפל. מה פתאום הוא קובע לכם תור ליום שני, לא יהיו עוד תוצאות הבדיקות, אתם לא הבנתם את הרופא, זה לא התפקיד שלי להסביר. אגב, הם הבינו טוב מאד את דברי הרופא, דובר בבדיקות דחופות. כולנו זכינו לשמוע מה התסמינים שמחייבים את הבחורה להגיע למיון. "שטף דם חזק, לא סתם דימום, אלא דימום כמו מברז מים". מסכנה הבחורה לא הבינה, אז כל המחלקה שמעה – "את לא יודעת מה זה זרם של ברז, תפתחי את ברז המים ותביני". למזלה של הבחורה הגיע רופא שריחם עליה ולקח אותה בצד והסביר לה בשקט.

בכל זאת, נמצאות נשים ברגע קשה בחייהם, לא רוצים לשמוע צעקות מהאחות. האווירה שהיא השרתה היתה בדיוק ההפך ממה שכולנו רצינו וציפינו – של שקט, אמפטיה. עזרה. ולא צעקות של אני עמוסה, לא מספיקה לשתות קפה, צעקות על הפונים בטלפון.

סך הכל מדובר ב 12 בצהריים במחלקה שיושבות בה 6 נשים בשקט שמחכות שיקבעו להן תור.

אולי מדובר באחות חרוצה, טובה ויעילה, אבל מקומה בהחלט לא במגע עם נשים ערב ניתוח.

מה אני עשיתי, חיכיתי לאחות נוספת שהיתה במחלקה שקיבלה בחדר סגור, נכנסתי אליה, בשקט ובשלווה קבעה לי תור ביום שמתאים לי, הסבירה את הפרוצדורות הבדיקות והמסמכים שאני צריכה להביא. יצאתי ממנה לא בהרגשה טובה, בכל זאת ניתוח – אבל לא לחוצה.

אגב, במחלקה הזו שקובעת תור לנתוחים לא שמעו עוד על מחשבים ועל האפשרות ללוחות שנה במחשב. הניתוחים נרשמים בתוך ספר, על גבי מידבקה צהובה.

צריך תפילה מיוחדת שהמדבקה לא תיפול, ולא יקבעו 2 ניתוחים לאותו מועד.