אחחח… אין כמו משפחה

בחורה עם מחשב נייד

חמותי שתחיה הזמינה את כל המשפחה למלון בחג סוכות.

כל המשפחה משמעו שלושת בניה, בנות זוגם וילדיהם.

חג משמעו מיום רביעי עעעעד יום א'

אני ידועה כחובבת מושבעת של משפחתיות ולראיה, את ביתי עזבתי כבר בגיל 17

למה? בואו נאמר הבדלים שאינם ניתנים לגישור ונסכם את זה בזה.

הנופש המשפחתי סוכם בשיחת טלפון חפוזה ביום נדיר שהיה לי עומס בעבודה ובין רגע הפך ליוזמה שלי.

כשבעלי שיחיה מחה מול אמו על משך זמן הנסיעה היא מיד הפנתה אצבע לכיווני והצטדקה, זה היה רעיון של אורי.

דווקא נחמד העסק הזה של לא לבשל, לא לעשות כביסה וכמעט ולא לנבוח על הגורים שהחדר שלהם בלאגן.

לדוגמא, האם ידעתם כמה דברים שונים ניתן לעשות מאותם חצילים? ומכבד?

הבעיה היא "לעשות חיים בפקודה". אם נמצאים סמוך לעיר האורות לא נצא? לא נלך לסרט? לא נטייל על המרינה?

ואני, שמבלה את ימי בהענקת זמן איכות לגורים (לאו דווקא מבחירה, גם למטרות נראות..) רק מחכה שיהיה מספיק מנומס להיעלם בחדר, שאיש לא יפגע כשאפרוש מהיושבים על המרפסת, להחליף לטרנינג ולקרוא.

כי למרות שזה כיף להתנתק וללכלך חופשי בחדר האוכל ה"אני" סובל משחיקה רצינית, מועלב ונדחק לפינה שם הוא נקבר מתחת להררי כביסה. בביתי סיגלתי נוהל שאחרי השכבת הקטנים אני מודיעה ברבים שהאור מעל מונית זו – כבה ואין יותר שירות, שום שירות עד מחר.

וזה מה שעשיתי הערב.

שבנו מעוד ארוחה ממוחזרת, כולם אחזו בכוסות התה שלהם ואילו אני.. אני "עליתי" על טרנינג, השכבתי אחת תינוקת זועמת ומתנגדת כסיפור כיסוי להשארותי בחדר ובאופן הכי מיזנטרופי פתחתי את קורות אלכסנדר וטטיאנה והשבתי קצת את עצמי לעצמי.