ביום חמישי זה החמיר. היו לי כאבים בכל מיני מקומות בגוף ובקושי הצלחתי לזוז.
רגע לפני שהלכתי לישון הצמרמורות מימים קודמים התגברו. מדדתי חום – הופה!
קורונה?
נכנסתי לגוגל לקרוא על התסמינים: כאבי גרון – יש לי קצת, כאבים בגוף – יש, חום – יש, שיעול – לפעמים אבל לא משהו כרוני.
אימאל'ה.
בבוקר יום שלישי, יום הפגישות בפתח תקווה, התעוררתי אחרת.
השעון המעורר צלצל והיה לי ממש קשה לגרד את עצמי מהמיטה.
הייתי בטוחה שאקום מלאת אדרנלין, כעת פרויקטים ממש מעניינים על הפרק – מהסוג שאני הכי אוהבת.
אבל לא, קמתי עייפה, חלשה.
ארגנתי את הבנים – בגדים, ארוחות בוקר, תיקים, נישוקים, חיבוקים ולמסגרות.
חזרתי הביתה לקפה של הבוקר שאני כל כך מחכה לו.
הוצאתי את שושה לטיול הבוקר שלה, מקלחת, בגדים, ווייז מתריע שאצא עכשיו ואני בדרך…
הפגישה הראשונה הייתה מצוינת כפי שחשבתי. איחרתי קצת לפגישה השנייה אך גם היא יצאה לפועל והייתה מעולה לא פחות.
בדרך חזרה נזכרתי ששכחתי לאסוף משהו אז חזרתי לפתח תקווה שוב. זה האריך לי את החזרה הביתה בשעה.
מאז בוקר שלישי, התעוררתי חלשה. בכל בוקר. חשבתי שאני פשוט מותשת ושאולי אקח יום חופש ואנוח קצת.
הרגשתי שאני צריכה להשתחרר. לפרגן לעצמי ביום כיף כזה.
באותו היום אצחק יותר, אבכה יותר. אשתחרר. זה בטח יעזור.
חשבתי לעצמי שלא בכיתי או צחקתי כמו שצריך כבר כמה שנים. אולי הגיע הזמן.
ביום חמישי זה החמיר. היו לי כאבים בכל מיני מקומות בגוף ובקושי הצלחתי לזוז.
רגע לפני שהלכתי לישון הצמרמורות שהיו לי בימים קודמים התגברו. מדדתי חום – הופה!
קורונה?
נכנסתי לגוגל לקרוא על התסמינים: כאבי גרון – יש לי קצת, כאבים בגוף – יש, חום – יש, שיעול – לפעמים אבל לא משהו כרוני.
אימאל'ה.
בשישי נשארתי במיטה, לא יכולתי לזוז.
קובי דאג לבנים ואני ניסיתי להרגיע את עצמי. הריי אני סופר זהירה (במגבלות העבודה שלי) ואני שוטפת ידיים כרונית (הרבה לפני קורונה). התחלתי קצת לארגן את הקומה למעלה. לא היה לי חום אך הייתי חלשה. מאוד חלשה. חפשץתי סוג של תעסוקה.
בשבת בבוקר לאחר לילה עם חום שכבר טיפס גבוה יותר, התקשרתי להתייעץ עם אחות (לא לפני שכתבתי לד"ר אלה – הבסטי שלי, שתמיד תמיד צודקת באבחנות שלה) האח שענה לי נתן הפנייה למיון.
והנה אני שוב באסותא.
היינו במיון כ-6 שעות. לפי הלוח, שברנו שיא. היינו שם יותר זמן מכולם.
שאלתי את הצוות במיון אם לא כדאי שיעשו לי בדיקת קורונה, הם לא הבינו מה אני רוצה מהחיים שלהם. ביקשתי לראות רופא, 6 שעות, הוא לא בא.
רק סטאג'ר או מתמחה שהודיע לי שאני עולה לאשפוז.
אני שונאת שלא משתפים אותי ומחליטים בשבילי. קיוויתי שבכירורגיה אדבר עם רופא. הרי אני כבר מכירה את כולם.
הגעתי למחלקה, הצוות היה המום: "שוב את פה????"
עניתי להם שהתגעגעתי.
לא באמת. למרות שהם באמת אחלה.
"איזה חדר את רוצה?"
מה?
"עוד מעט הכול יתמלא. אין לך הרבה זמן."
כפרעליהם. הפכתי לחברת VIP פה.
איף.
ביקשתי חדר עם צעירה. שמו אותי עם רבקה. "היא אמנם לא כ"כ צעירה אבל תוכלי לדבר עם הבנות שלה והיא גם מקסימה". שיהיה, רבקה.
אני זוכרת כל שותפה שהייתה לי אבר. עוד מדצמבר.
בערב הגיע אלי ד"ר מקדרימי. ליטרלי מקדרימי. הוא כנראה החליף את ד"ר עבדאללה שסיים את ההתמחות וחזר לצפון, לעבוד בבית החולים שם ליד משפחתו. אחלה ד"ר עבדאללה.
מקדרימי הופיע לי פתאום ושאל כל מיני שאלות. הוא אמר לי שאין לו תשובות ובבוקר כשיחל סבב הרופאים הם ידעו יותר.
ענת האחות הגיעה לקחת מדדים. "שרי!!! מה יהיה?"
עניתי לה שאינני יודעת את התשובה לשאלה הזו.
קשקשנו קצת.
נכנס סטז'ר.
דקר אותי שוב (פעם שלישית עד כה) הפעם זה היה בשביל לקחת בדיקות דם. שוב.
אבל לקחו לי במיון.
"צריך שוב".
ביקשתי מרבקה את הטלוויזיה. היא אמרה שאני יכולה לצפות בכיף, כי היא בכלל מעדיפה לקרוא.
יששש. לא יודעת איך הייתי נרדמת בלי הטלוויזיה. לא רוצה שיתחילו שוב מחשבות.
נרדמתי מתישהו בלילה. החום שוב עלה ואז ירד. הבחילות והחולשה החלו, חזרתי לקבל את הפלאג'יל הנוראי הזה. התנחמתי בעובדה שבזכותו אוריד איזה 2 קילו ביומיים.
בוקר. סבב רופאים. כולם הגיעו. גם ד"ר מקדרימי.
המתמחה הבכיר שאל אותו אם הוא רוצה להציג את המקרה. ד"ר מקדרימי ענה שלא.
הבנתי שהוא ממש בתחילת ההתמחות שלו. הוא סרב לדבר.
אני חושבת שעכשיו אקרא לו אלכס. יותר מתאים. למרות שהוא נראה כמו יותר כמו שפרד, אבל שפרד מעולם וויתר על זכות הדיבור. באף פרק.
רופא בכיר אמר למתמחים שכנראה נסתם לי הסטנט.
הם אמרו לי שצריך להוציא אותו (את הסטנט) גם ככה, כי עברו 3 חודשים. הפעם בשאיפה להוציא אותו לצמיתות.
אמן!
לאחר כשעתיים נכנסה סטז'רית לחדר.
בדיקות דם!
התחלתי בתחקיר שאני עורכת לכל מי שנכנס לדקור אותי.
כן, עברתי 2 לידות שאפשר לעשות עליהן סרט. כן יש לי 2 קעקועים. כן עברתי דברים פי אלף יותר כואבים. עדיין – סובלת בטירוף מדקירות. פוחדת ממחטים.
ומג'וקים.
שאלתי אותה אם עושה את זה הרבה זמן ויודעת מה היא עושה וציינתי שאני פוחדת.
ענתה לי שזה מה שהיא עושה פה כל היום. דוקרת.
הנחתי שהיא יודעת מה היא עושה.
ואז זה הגיע.
היא התחילה לחפור ולחפור ולא מצאה וריד. כאב לי בטירוף! צרחתי. ביקשתי שתעיף את המחט מהיד שלי מהר. ראיתי סטז'ר אחר שהגיע בריצה. כנראה ידע למה מגיע. סעמק.
היא בטח מתנסה לי על היד.
הוא ביקש לדקור אותי גם ואמר לי שהוא אלוף בזה. האמנתי לו אבל העפתי את שניהם מהחדר. אמרתי לו שכבר אין לי ורידים ושיתנו לי לנוח ויבואו אח"כ.
כשהם יצאו, הבת של רבקה סיפרה לי שזה בדיוק מה שקרה עם אמא שלה יום לפני. היא אמרה שרצתה להזהיר אותי אבל לא ידעה איך.
הסטז'ר נכנס לאחר כמה דקות. הוא ניסה לשכנע אותי להידקר שוב.
"קוראים לי אמין, אני מעולה, מבטיח לך"
במחשבה שניה, כל עוד אני עצבנית וכואבת שיכאיבו עוד קצת ואז יהיה לי שקט כמה שעות.
אמין היה תותח. הוא שכנע אותי להידקר בגב היד. המקום שאני הכי שונאת. הוא החליף למחט קטנה ותוך שניה הכול נגמר. כאב אבל ממש בקטנה. לא כמו עם החופרת בוורידים.
לאחר כשעה, ד"ר נוהא נכנסה אלי לחדר עם ד"ר מקדרימי.
קמתי מהמיטה וחיבקתי אותה. ד"ר נוהא הייתה ועדיין המלאכית שלי פה. היא הרגיעה אותי כ"כ, כשבכיתי, רגע לפני ההרדמה וניתוח הסרת כיס המרה.
ד"ר נוהא הסבירה שיש לי כנראה איזו חסימה של הסטנט או דלקת ולכן החום.
הצעתי לה שיעשו לי בדיקת קורונה, היא אמרה שבהחלט לוקחת בחשבון ושתדבר עם הזיהומולוג.
ואז נזכרתי שחיבקתי אותה.
יצאתי לא משהו פה.
הם הביאו לי לצהריים בטעות שוב ארוחה נוזלית. למרות שאני על תפריט אחר לגמרי. השארתי את המגש כמו שהוא. כרגיל.
קובי הגיע והביא קוסקוס ומרק. ישבנו קצת יחד.אכלתי ממש מעט.
אמרתי לו שאני רוצה לעשות משהו עבורי. לבד. בלי סטרס.
כל השליטה עצמית – איפוק, תקתוק משימות זה אחלה וזו לגמרי אני, אבל אני חושבת שאם אצחק יותר, אבכה יותר – לא אחזור שוב לאסותא.
קצת להשתחרר.
ידעתי שכשאחזור הביתה, אעשה לי בוקר ים. לבד. אולי עם חברה.
עד הערב, אמין הספיק להיכנס שוב ולומר לי שצריך להחליף את העירוי.
באמת הרבה זמן לא נדקרתי.
הוא דקר ביד השנייה. זה כאב. הדוקרת מהבוקר חיטטה לי שמה וניפחה לי הכול. אמין ממש השתדל לדקור מהר ולהכניס צינורית לכל האנטיביוטיקות שאני עתידה עוד לקבל.
האחות הגיעה עם בדיקת קורונה.
התחלתי לחשוש מבדיקת חיובית – אימאל'ה!
כמה אנשים פגשתי השבוע. חברות יצטרכו לסגור את העסק לשבועיים. מטורף!
וגם צילמתי בשידור חי את טקס הסיום בבית הספר. אמנם הייתי עם מסיכה אבל בכ"ז.
בבקשה שיצא שלילי.
האחות אמרה שהתוצאות יגיעו מחר. אבל אז נכנסה ואמרה שיש מצב שיגיעו מהר יותר.
התחלתי לרפרש את האתר כל כמה דקות. כאילו אני מזמינה נופש בחבר. האתר לא מראה כלום.
המשכתי לעבוד כפי שעשיתי כל היום.
פתאום קלטתי שלא נחתי לדקה. ישנתי בלילה ארבע שעות בקושי ולא נחתי מאז. כל היום עבודה ודקירות.
התוצאה הגיעה.
שלילי. ברור.
יצאתי מחדר למלא לי מים.
כשיצאתי מהחדר, ראיתי אותו, כ"כ יפה, כ"כ מזמין – פרוזן.
עשיתי פרסה ורצתי להביא את הארנק.
הבחור שהביא את הפרוזן קלט את הפרסה. הוא ודאי הבין. "עדיין פתוח, הם תכף סוגרים אז תמהרי" הוא צעק לי בדרכי למטה.
כשיצאתי מהמעלית פגשתי במסדרון 2 נשים לחוצות מחפשות משהו.
אני כמובן בלבוסתה פה, מציעה עזרה (איזה עצבים איתי)
"אתן מחפשות משהו?"
"היה אתנו חולה קורונה, לקחו אותו ואנחנו מחפשות לברר פרטים, אין עם מי לדבר" ענו לי בשיא הנונשלנט..
תבדקו במודיעין מלמלתי וטסתי לחדר לשפשף את כל הגוף. הפרוזן יחכה.
אח"כ צחקתי. כמה שצחקתי. אחד הסיפורים המצחיקים שקרו לי.
רגע לאחר תוצאה שלילית, חולות קורונה בפוטנציה מדברות איתי והולכות חופשי כאילו כלום.
זה היה טוב. סיפרתי לאחיות והן הסבירו שיש למעלה מחלקה וכנראה לקחו אותו משם ולא נראה להן שהבנות היו בקרבתו וגם אם כן זה מעגל שני שלישי רביעי או משהו כזה ואין מה לדאוג.
בוקר יום שני: בקושי ישנתי. חשבתי על הבנים. לביא מסיים כיתה א. היום מסיבת הסיום. תכננתי לקחת אותו מוקדם ולעשות לו יום כיף.
תכננתי.
אבל אני כאן והוא שם.
השארתי לו בלילה הודעה בוואטסאפ. אמרתי לו שאני ממש מתגעגעת ושאם הוא מתגעגע הוא יכול להתקשר.
הוא התקשר בבוקר. עשינו שיחת וידאו. הוא אמר שמתגעגע ומתרגש שמסיים את כיתה א, אבל עוד יותר יתרגש כשאחזור הביתה. להב גם התרגש לראות אותי. הוא קרא אמא אמא עד שראה את המעדן שלו ונפנף אותי.
הוא תמיד העדיף אוכל על פנינו J
ארוחת הבוקר הגיעה.
תגידי, אי אפשר מקושקשת?
"לא, זה מה שקבעו לך"
וגבינה? הבאתם לי לחם. מה אמרח עליו, יוגורט?
"זה מה יש"
נפגעתי.
למה ככה?
לקחתי את המגש ואמרתי לה שתיקח אותו ותיתן למישהו אחר כי אין לי מה לאכול פה. היא ביקשה שאשאיר אותו בחדר.
לא נורא, חשבתי לעצמי, 2 קילו.
ירדתי לשתות קפה. לאחר יומיים ללא קפה.
שאלתי את המזכירה עם מי אפשר לדבר פה על האוכל. אני גם ככה לא אוכלת כלום. גבינה, בחייאת.
חמזכירה המהממת קמה מהמקום ורצתה להביא לי גבינה. אמרתי לה שלא צריך, הלך לי התיאבון.
בדרך למעלית שמעתי: "נו, איך היה הפרוזן?" (הבחור מאתמול)
לא קניתי בסוף
"למה?"
סיפור ארוך. עניתי ונזכרתי בחולות קורונה בפוטנציה.
"תהיי בריאה"
תודה.
בבית הקפה העובד לקח ממני הזמנה ואז שאל: "שרי?"
איך אתה יודע את השם שלי?
"היית פה כבר."
כן, אבל לפני שלושה חודשים.
"לא יודע, זוכר."
אני צריכה לעשות עם זה משהו, חשבתי לעצמי. כולם זוכרים אותי פה.
בדרך כלל זה נחמד. הפעם פחות.
סיימתי קפה ועליתי בחזרה לא לפספס את סבב הרופאים.
הייתה לי תכנית שיתנו לי מרשם לאנטיביוטיקה וישחררו אותי הביתה. הכנתי הכול בראש וזה מה שהתכוונתי להציע להם.
הסבב הגיע. נוהא לא הייתה. רציתי לומר לה שאין לי קורונה וסליחה על החיבוק.
הגיע רק מקדרימי – אלכס, מתמחה בכיר ועוד רופאים.
הם לא קיבלו את ההצעה שלי.
"צריך ercp להוציא את הסטנט וגם להבין מה היה לך"
שוב הרדמה? שוב להישאר?
"כן."
מחר?
"כן".
אבל לביא מסיים מחר כיתה א.
אבל תכננתי לנו יום כיף.
ירדתי להמשיך את הקפה. משום מה הוא היה טעים יותר כשהיה קר.
ואז, אורית המחנכת של לביא שלחה תמונה של הילדים. התמונה הייתה עם מסגרת שכתוב עליה: אני בוגר כיתה א.
הדמעות החלו לזלוג להן. אבל אז הן נעצרו.
כרגיל.
