אז מי את וונדר וומן?

בעולם המודרני נשים מתבקשות להיות "וונדר וומן", אם השנה, עם קריירה מפוארת, זוגיות מופלאה ובית מתוקתק. בעידן הדיגטלי הנשלט על ידי הרשתות החברתיות, נראית תמונה מושלמת-כולן מצליחות לעשות הכול ולג'נגל בין כל העולמות בצורה מופלאה מבלי להפיל אף כדור

pixabay
pixabay
pixabay

כילדה, אמא שלי הייתה ה"וונדר וומן" שלי: גידלה 3 בנות לתפארת, עבדה, ניקתה, סידרה, בישלה, ליטפה, נישקה, לקחה לחוגים ומה לא. וכל זה לפני שהייתה טלוויזיה וממש היה אפשר להושיב את הילדים לרגע. המקסימום שהיה זה סרט ערבי בשישי ורחוב סומסום מידי פעם. אבא שלי עבד, עבד קשה, עבד בלי הפסקה. זה היה ברור שהתפקיד שלו בבית היה "לפרנס" וכל השאר שלה. בתור ילדה, לא הבנתי למה זו חלוקת התפקידים בניהם.

זו הייתה המערכת יחסים הראשונה שלי עם וונדר וומן. אז, לא הבנתי שאמא שלי לא באמת הייתה וונדר וומן ולא באמת היו לה אפשרויות. היא וויתרה על הרבה מהרצונות והצרכים שלה כדי לעשות הכול. בעיקר וויתרה על המימוש העצמי שלה.

כבר למעלה מ-15 שנים שאני חוקרת ולומדת על המערכות יחסים שלנו הנשים עם "וונדר וומן", עם הצפייה להיות מושלמת, עם הביקורתיות וחוסר המוכנות לטעות,  עם רגשות האשם. זה פוגש אותנו במערכות יחסים עם עצמנו, עם הסביבה ,עם העיסוק שלנו, בזוגיות, ילדים ואפילו עם הלקוחות שלנו. ולאחר שנים של עבודה עם מאות נשים, אני יכולה לומר בוודאות ש"וונדר וומן" לא קיימת במציאות. כולנו בעיקר מנסות, טועות ובטח לא מושלמות. מותר לנו להפיל כדור או שניים או עשרים מבלי להרגיש אשמה או כישלון. זה מה שאני עושה, מלווה נשים לשנות חשיבה, להעז, לנסות ללכת עם עצמן עד הסוף ולממש עצמן בעסק, בקריירה ובבית.

קרדיט: שלי אבידור
קרדיט: שלי אבידור

אז נעים מאוד, קוראים לי איילת ואני לא "וונדר וומן" – למדתי לשפוט אותי פחות, לשחרר יותר, לוותר על הרגשות אשם, לבקש עזרה, לטעות. החלטתי להיות שלמה ולא מושלמת.