אז מה הייתי בגלגול הקודם? לקרוא בזהירות…

יש אנשים שיכולים להסביר הכל. יש להם גם הסבר על איך זה קורה ששתי ילדות קטנות נהרגות בצומת, ולא כי הנהג איבד שליטה, אלא כי הכל קשור לגלגול הקודם. אני לא מזלזלת באמונות ותפיסות שונות משלי, אבל חברים, פדופיל??? אני מציעה לכם לקרוא את החוויה שהייתה לי בביקור רוחני במיוחד, לפני מספר שנים. אולי תגלו שגם אתם הייתם איתי בגלגול הקודם. מקווה שלא הייתם בין הקורבנות.
בתמונות אני עם לטם ודקל.

דקל ואורנית לטם ואורנית

בגלגול הקודם הייתי פדופיל. זה מה שהחוצנים אומרים לבר אזמרגד. בר אזמרגד ממלמלת כמו מין תפילה בבושמנית ומכסה את פניה בבד שיפון צהוב.

אני משפשפת את העיניים ששורפות מעשן הקטורת בחדר.

"ששש…" בר אזמרגד לוחשת לתוך השיפון, "תשחררי את המחשבות, תזרמי עם היקום, תני לצינור האור מלמעלה ליפול עלייך ברכות."

אני מרימה את העיניים. מובייל של חמסות ממתכת מעל לראש. אני זזה קצת, שלא תיפול עליי איזה חמסה ברכות.

היא משחקת בסמרטוט שעל ראשה, "הצבע שבחרת חודר למקלעת השמש שלך. את מרגישה אותו ממלא לך את חלל הבטן?"

את חלל הבטן ממלאת לי בחילה. זה מה שקיבלתי מנעה מתנה ליום הולדת 40. פגישה עם מתקשרת.

"החוצנים רומזים לי שבחרת בסגול. את יודעת מה מייצג הסגול בחשיבה ההוליסטית?" היא מורידה את הסמרטוט.

"לא." הייתי צריכה לנתק את הקשר עם נעה ממזמן.

"מממ…" היא מזמזמת, "מעניין…"

מעניין מה השעה. אני קמה מהכרית, מחפשת את התיק. אור הנרות לא עוזר לי.

"אני רואה אור חזק." הקול שלה מתגבר והיא שולחת ידיים למעלה, "את בדרך. הנשמה שלך עושה דרך בעולם הזה. את מודעת לכך?"

"לא."

"את מבינה לאן את הולכת?"

"אני הולכת לחפש את הנייד שלי לראות מה השעה." באחת צריך לקחת את מיתר מהגן.

"אני רוצה לברר עם החוצנים מה התיקון שלך. ששש… תתרכזי…" היא מאמצת את שרירי פניה.

אני אקפוץ לאלונית לקנות פסטרמה לילדים. אני מרימה את התיק מבין ערימת קלפים מצוירים בפיות ושדונים.

"יש לנשמה שלך יעוד." היא לוחשת.

אני מתיישבת בקצה הספה ובוחנת את הקירות. אם היא תכלא אותי פה אריק לא יחפש אותי. אני אהיה תקועה איתה ועם החוצנים כל החיים.

"כדי לגלות מה התיקון שלך את צריכה להבין למה הנשמה שלך בחרה להיות דווקא פה."

אני פה כי אין לי ביצים להגיד לנעה שאף פעם לא סבלתי אותה ואת בעלה.

"החוצנים אומרים לי שהעונשים שלך הם על חטאים מהגלגול הקודם. הם אומרים שהם אוהבים אותך."

"תגידי להם שאני אוהבת אותם גם."

"אני מזועזעת ממה שהם אומרים." היא מניחה את כפות ידיה על הלחיים ועוצמת עיניים, "אוי לא, אוי…" היא מעוותת את פניה בכאב.

אני מוציאה את הנייד וכותבת לאריק אס אם אס שיוציא את מיתר מהגן.

"קטינות וקטינים!" היא צורחת.

הוא כותב שהוא באמצע על המחשב, אני כותבת שאני לא יכולה להגיע בזמן כי אנסתי קטינות וקטינים, הוא כותב שנמאס לו שאני מזלזלת בעבודה שלו, אני כותבת שהחוצנים אומרים שבד"כ ארבתי להם אחרי שעות הלימודים בשירותים, הוא כותב שאין לו ברירה והוא יפסיק לעבוד מהבית וישכיר משרד שיכניס אותנו להוצאות ושאין לי טיפה אחריות, אני כותבת שהזהות שלי לא התגלתה ולמשטרה לא היה קצה חוט להגיע אליי ולכן לא נענשתי בגלגול הקודם, הוא כותב שצריך לעבור איתי על דפי החשבון של הויזה כי יש דברים שלא ברורים לו, אני כותבת שיש דברים שגם לא ברורים לי.

"עם סכינים וחבלים." היא מתפתלת.

"אני חייבת ללכת." אני נעמדת.

"מעשי סדום." היא מעבירה את כפות הידיים אל האוזניים.

"להתראות." אני פותחת את הדלת.

היא מתכווצת ומייללת.

"אני אתקשר." אני ממלמלת וסוגרת בשקט את הדלת אחריי.

בתור למעדניה באלונית אני עומדת אחרי שלושה ילדים. נראים בי"א או י"ב. כבר חמש דקות הם מתלבטים בסבלנות אם לקנות חמישה בורקסים עם תפו"א ועשרה עם גבינה או לקנות גם חמישה עם פטריות. שני חברים שלהם עומדים מאחוריהם, לידי, מכדררים כדור, ומעבירים חוויות מהמשחקים שהם הורידו מהאינטרנט. הילד שאוהב גבינה בולגרית מסתובב פתאום וצועק משהו על "ג'יגה בייט" ומרגע זה אני לכודה בתוך מעגל של חולצות טריקו מיוזעות, ריחות מחמישה פיות רעבים, וצעקות "כרטיס מסך" "מאיץ תלת מימדי" "עכבר לייזר אלחוטי" "מסך אל סי די" "לינוקס" וכשאנחנו מגיעים ל"סי פי יו" אני מקבלת מאריק אס אם אס שאין לו מה לתת לילדים לאכול, אני כותבת לו שאני מנסה לקנות פסטרמה אבל אני לא מצליחה להגיע למוכרת, הוא כותב לי שהוא לא מבין באיזה סרט אני, אני כותבת לו שבמדע בדיוני בשפה לא מזוהה, הוא כותב שהגננת אמרה שמיתר הרביץ לכמה ילדים, אני כותבת שאולי גם אני ארביץ לכמה ילדים, הוא כותב שהלוואי שיחזירו לי.

הצעקות של המוכרת מקפיאות את כל מה שחי בסופר, "…וכל זה מהשביתה של המורים שלהם! ככה זה במקום ללמוד!"

נהיה קר. אני משלבת ידיים. מחבקת את הכתפיים. משפשפת את השכמות.

"ואח"כ מתפלאים בחדשות שיש אסונות." היא פורסת גבינה צהובה. הילדים שותקים.

"לפחות היו שומרים עליהם ההורים בבית. במקום זה נותנים להם ככה להסתובב. בלי חינוך, בלי כלום."

הילדים לידי לוקחים בצייתנות את כל מה שהיא ארזה להם, ומזדרזים להתרחק לכוון הקופה.

היא מסתכלת עליי בכעס, וממשיכה לפרוס גבינה צהובה.

"אני לא רוצה גבינה צהובה." אני ממלמלת.

"כאילו שחסר צרות." היא ממשיכה במרץ, אורזת את הגבינה בשקית ומהדקת במדבקה, "שלא לדבר על זה שחס ושלום יכול למצוא אותם איזה פדופיל."

אני מנסה לשמור על שווי משקל ולא ליפול אחורה.

"את לא שומעת חדשות? חסר סוטים שלוקחים ילד כזה או ילדה חס ושלום ועושים להם מעשים שלא נדע?" היא מושיטה לי את הגבינה ונועצת בי מבט קשה.

היד שלי רועדת כשאני מושיטה אותה לכוון הדלפק, "זה לא מה שביקשתי."

"יש כאן גברת מאחורייך." היא מצביעה מעל לראשי.

אני מסתובבת ונתקלת במבט של האישה מאחוריי.

"רצית עוד משהו?" הקול שלה מסובב אותי בחזרה אליה, "את מעכבת את התור."

"תפסיקי להלחיץ אותי." אני מסננת, והכעס מתחיל לחמם לי את הבטן ולעלות דרך החזה.

"חוצפנית." היא שוב מעבירה את המבט לאישה מאחוריי, מחפשת הזדהות.

"את חוצפנית!" אני צועקת, "לא עשיתי כלום!" אני מסתכלת על שקית הניילון שבידי וזורקת אותה בכעס על הדלפק, "ולא רציתי גבינה צהובה!"

"את רצית!"

"לא רציתי. רציתי פסטרמה."

"חשבתי שרצית." היא מתעקשת, מושכת חבילת פסטרמה, ומסתובבת לחתוך אותה.

"לא. לא רציתי. ואל תגידי לי מה רציתי, מה הייתי, מה עשיתי, מי אני ומה אני."

"מה קורה כאן היום?" המבט שלה משוטט ומחפש ברחבי הסופר, "איפה משה? משה! משה! אתי, תקראי למשה! היא לא בסדר זאתי."

"מה לא בסדר בי מה? איך 40 שנה אני יכולה להיות לא בסדר כל הזמן? תקראי למשה, תקראי לו!" אני צורחת, "תמיד צריך להיות איזה גבר שקוראים לו? שיציל אותך ממשהו? שיהיה נורא בסדר?" אני מתנשמת בכבדות והעיניים שלי כבר מתמלאות במסך שמפריד ביני למשה ולפסטרמה…

באוטו אני זורקת את השקית של הסופר על המושב לידי, ומתניעה. חדשות. נעצר חשוד באונס ילדים בני 12. אני מסתכלת למעלה, לתוך המראה של האוטו. זאת אני. אני פה. עוד לא עלו עליי. אס אם אס מאריק שהילדים בוכים, אני כותבת לו שיירגעו, אני בדרך, המשטרה עוד לא עצרה אותי, הוא כותב שאין לו לתת להם מה שהם רוצים לאכול, אני כותבת שקניתי פסטרמה, הוא כותב שהם רוצים טוסט עם גבינה צהובה.