בית ראשון ובית שני

בחורה עם מחשב נייד

לפני כמעט שנתיים, החלטנו בעלי ואני, על שלושת הזאטוטים שהגיע הזמן לשינוי. זה היה עוד לפני עידן ההתעוררות, ודפני ליף, אבל היה ברור לנו, שככה אי אפשר להמשיך. לשנינו לא היתה משרה חשובה או בכירה שהיה לנו חשוב לשמר, דבר שהקל מאוד על ההחלטה, וככה בלי יותר מידי תכנונים (לא שלא היו…), החלטנו שעוברים למקסיקו. הזדמנה לנו הצעת עבודה מעניינת, בריוויירה מאיה שבמקסיקו, ומאחר ולא היה לנו הרבה להפסיד, החלטנו ללכת על זה. ומאז אנחנו פה, כבר כמעט שנתיים….

כבר כמעט שנתיים, שאני חולקת את ליבי ואת חיי בין שני בתים. הבית הראשון, הוא ביתי שבו אני חיה, על ד' אמותיו, על שתי קומותיו, על ארבעת חדריו ועל שלל החוויות והזכרונות שהוא מזמן לנו. הבית הזה נמצא כאן במקסיקו, בחלק הקאריבי והמהמם של מקסיקו. הבית השני הוא הבית בישראל. הארץ שלי, על טעמיה, ריחותיה, נופיה, אנשיה ושפע החוויות והזכרונות שמעצבים את חיי.

וכך אני חיה בין שני בתים. שני בתים, שלעיתים חיים בשלום זה עם זה. מכבדים זה את נוכחותו של זה, מסתכלים האחד לשני בעיניים, מהנהנים בהסכמה, וסופקים כפיים בהשלמה. לעיתים הבית הראשון מסתכל על אחיו בהתנשאות, מצקצק בלשונו כאומר "אני הוא הנבחר". ברגעים כאלו נדחקים להם רגשי האשמה, שתמיד קיימים, הגעגועים ואהבת המולדת, ומפנים מקום להשלמה, להגשמה ולתודעה שאני פה ולא שם, מתוך בחירה מודעת, שכלתנית ובוגרת. ברגעים כאלו נדחקים לסדקים הקטנים של ההיסוס מושגים מחזקים כמו "עתיד טוב לילדים", "מקפצה לחיים", "ירידה לצורך עליה", ועוד כאלה מאותה משפחה. אך ברוב המקרים, ובמרבית הימים, הבית השני, למרות היותו צנוע, צעיר, קטן ולעיתים מתפורר בפינות חשוכות, נראה מזמין וחמים הרבה יותר מהבית הראשון.

וככה מנתהלים להם חיי, כשליבי במזרח, וראשי בסוף מערב. מתפקדת כנוכחת נפקדת, גם פה וגם שם, ולפעמים לא פה ולא שם.

Hagar Ravid
בשנת 2010, החלטנו בעלי ואני על שלושת הזאטוטים לעבור למקסיקו. אמרנו שננסה, נראה איך הולך... זו ההתנסות שלי....