כואב לי, כואב לי ממש, כואב לי שזה קרה וצורבת לי הנשמה עם כל אחת שהשכיבו אותה בכח על הקרטון שהיה כבר מוכן בפרדס, הצמידו אותה ופיסקו לה את הרגליים ופלשו לתוכה בכח, בעצמה. נכנסו לתוכי. אני לא בנאדם רע אז אני לא מאחלת רע ואני גם לא שואלת למה זה קרה לי. אני עייפה מכדי לעשות את זה. זה מעייף וכואב יותר מדי השאלה הזו.
הידייים שלו חזקות מאד והוא מחבק בדרך שאי אפשר לזוז. זה כשהולכים ברחוב בלילה (אפילו מסלול רגלי רגיל) והיום כבר למדתי להחזיק גז מדמיע בצור המפתחות שלי. לא, זה לא מגן אבל כאילו שומר כי תמיד כשאני אשמע צעדים אחריי אני אתכווץ מפחד.
אל תגידי לאף אחד. חשבתי לעצמי "מה יגידו". לא רוצה את לא חושבת שהמילים שלך הן אונס נוסף? שאת אומרת מילים כאלה מישהי אחרת נזכרת ואת פוגעת בה חשבתי לי.
אז מה חשבתי? כמה משפטי סליחה ו"לא הבנתי" או לא הייתה לי כוונה – ההבנה או סליחה נאמרים הרבה הרבה יותר מדי מאוחר ומיותרים בכל דרך ובכל צורה. עצם העובדה שאני יושבת כאן ומקלידה את השורות האלה אני חוזרת לכל המקומות ולכל הריחות ולבית המשפט ולמסדר הזיהוי – אז על מה בדיוק אני מבקשת סליחה? למה הלכתי בדרך הזו?
כואב לי שבצורה פאסיבית אני קמה בבוקר ומרגישה שאני מיני בית משפט. הוא אמר שהוא לא היה או לא עשה – היא אמרה אחרת…אני הייתי שם, אבל מה אני מרגישה ומה אני חושבת?
נכון, אפשר לפרוש כאן שוב את מסכת הטיעונים ולומר הכל..זה העניין שאי אפשר לומר הכל בשם החופש !!! יש אמירות שאי אפשר לומר ואין להן מחיר.אני חושבת שאני אדם די אינטלגנטי ולקח גם לי זמן עד שהגעתי למשטרה. גם ההליכה למשפט היא טראומה לא קטנה ועדיין לא ידעתי לאן היא הולכת. אי אפשר לדעת לאן היא הולכת – עד שלא הולכים ועוברים את כל השלבים וכל התשאולים וכל השחזורים. אי אפשר לדעת עד שלא רואים מישהו ברחוב עם אותו שיער מתולתל שמנוני, מכנסי קורדרוי חומות וחולצה משובצת.
ואפשר לומר שזו טראומה ונפגעות טראומה לא תמיד מסוגלות להתמודד אלא צריכות לעיתים את הזמן כדי להביא את הדברים כפי שהן חשו וחוו אותם. נכון, אפשר לומר את זה כך. לפעמים אני חושבת כשאני קוראת על מקרה נוסף ואני חושבת על עולם נוסף שהתנפץ והתרסק לו לרסיסים לכל החיים. – כמה שלא ישתדלו וכמה שלא יירצו – זה נשמע מדי סטרילי. יכול להיות שאף פעם לא אוכל להגיד את זה. רק לכתוב. לשמוע את המילים ?? זה כבר סיפור לגמרי אחר. לשמוע את השטויות והרוע זה כמו לקרוע את הלב ולתת לו לדמם בלי יכולת לעצור את הדם.
גם אני הייתי בעימות "מכובד" עם מי שהואשם אחר כך באונס שלי והורשע. אין עימותים "מכובדים". אין בסיטואציה הזו שום דבר מכובד או שמכבד את מי שנמצא שם. אין שום דבר שמכבד את מי שמשקיף עלייך ממי שנמצא שם בחדר או מי שנמצא ממש מולך בצידו השני של השולחן ועל השולחן מונח גם טייפ שינציח את המילים שלנו לעולם. שאף אחד, אף כתב, אף שוטר ואף מקורב לא יבוא לומר שהיה "עימות מכובד".
ולמרות הכל – אני תמיד אומרת לאמהות: תגידו לבנות שלכן, תשוחחו אתן, אל תגרמו להן לשנוא או לחשוד בכל גבר סתם. גברים הם בדרך כלל עם לא נורא גרוע. א ב ל – תגידו להן שיש להן תמיד כתובת: לא חשוב אם זו המורה, המרצה, קצינת הת"ש, היועצת, מישהו בעולם, מישהו אחד או אחת יקשיבו לה. מבטיחה לך. את זה אני מבטיחה. אל תשארי עם זה לבד.
אני כמעט מתחננת – חס וחלילה אם זה יקרה למישהי – שתזכור שיש תמיד כתובת או מספר טלפון. משהו. שלא תשאר לבד. אל תשאלו למה, אל תשאלו איך, אל תשאלו למה. רק תחבקו (אם זה חלילה וחס..)בשקט. צריך לתת תחושה של הגנה, של בטחון, עוגן.
למה לא שיתפתי את מי שנחשב בעיניי למקורב, לנאמן, לאיש סוד. אני מאמינה שכמעט לכל אחת יש כזה – לפחות אחד. אם את מעודדת אחרות להתלונן – למה את לא עשית את זה אז? קשה? – גיהנום….אבל אני רוצה היום כך לדעת שעשיתי את מה שצריך לפני שהלכתי לישון. את לא רוצה לדעת?
אני מכירה את הצורך הכמעט מתבקש – להכנס למקלחת, ללכת למיטה ולסגור את הדלת. אם אסגור את העיניים – אולי זה יילך….,אולי זה לא היה. אולי זה סתם סיוט וזה יעבור.
אין לי מושג כמו שאמרתי קודם – אבל אני כבר יומיים שלושה קמה בבוקר, ואני לא צריכה לקרוא שום אות בעיתון – מספיק שקראתי פעם אחת, זה הספיק לי כדי לפתוח את ה"אלבום". תודה גם על שהכריחו אותך להתנצל ואתה אולי אפילו לא הבנת ולא תבין לעולם מה עשית , כמה ולכמה החזרת שוב את האונס לנשמה.
אף פעם אחת לא ניחמו אותי המילים על הקלסרים בבית המשפט. אלה שראיתי על השולחן של הקטיגור. מדינת ישראל נגד ….. מה היית רוצה עכשיו? להצטער שמישהו בכלל נותן לך פתחון פה ולא זרק אותך ממקום העבודה שלך ושלח אותך להרהר במה שאמרת
צילום:shutterstock I
.