אז אמרו

אני מאמינה שתינוק שמקבל אוכל כל זמן שהוא רעב, מפתח תחושת ביטחון כבר בחודשיו הראשונים. ואיך זה עבד? עבד טוב. התינוק שלי התחזק וגדל יפה מאוד. לא היה לי לרגע ספק האם יש לי מספיק חלב? האם הוא אוכל מספיק? הוא ביקש, אני הנקתי. הוא עשה צרכים ועלה במשקל. ועם המשקל, בא הביטחון. ומתינוק שמתעורר פעמיים- שלוש בלילה, התינוק התחיל לישון לילות שלמים, כשהוא מרדים את עצמו! חלומם של כל אם ואב.

ואז הגיע הגיל של הטעימות.

לאט לאט התינוק נחשף לעולם קולינרי שלם. לראות תינוק אוכל בתאבון אוכל שהכנת לו זה אחד הדברים הכי מרגשים שיש בשנה הראשונה שלו. אבל איך מאכילים? אמרו לי "תאכילי אותו בכפית, שתהיי בטוחה שנכנס מספיק אוכל", "שלא ייחנק". אז אמרו.

זיהיתי אצלו סקרנות גדולה לאכול לבד. לחקור את האכל, המרקם, הטעם, הצבע. התחלתי להגיש לו מזון- אצבע. שיאכל לבד. הבנתי שלא כל ארוחה מסתיימת בהיימליך ושאכילה עצמית מסבה לו ריגוש גדול מאוד. אז נכון, זה מלכלך מאוד, אבל כל כך כיף לראות אותו מאכיל את עצמו.

ואז הגיע הגיל של הנפילות.

זוחל וקם, נופל ושוב קם. ואיך מתמודדים עם נפילה? אמרו לי להגיד לו "לא קרה כלום". אז אמרו.

קרה. בטח קרה! זה כואב. אני החלטתי לבוא ולחבק, להכיר בתחושת הכאב שלו. וגם ללחוש לו אחרי שהוא נרגע, שהוא יכול להמשיך לשחק.

ואז הגיע הגיל של חרדת הנטישה.

התינוק מבין שהוא ואמא הם ישויות נפרדות. שאמא יכולה ללכת. ושיש עוד אנשים בעולם חוץ מאמא. זה אומר בכי בכל פעם שפוגשים אנשים אחרים, אפילו קרובים. זה אומר חיבוק חזק לאמא גם ביום שרבי. אז אמרו לי 'הוא נדבק אליך יותר מידי', 'מתי הוא הולך לגן?'. אז אמרו.

אני מתעלמת. לוחשת ומרגיעה. "תהיה על אמא עד שתתרגל לאנשים החדשים".

ואז זה קרה.

התינוק שלי, זה שקיבל אוכל בחודשיו הראשונים מתי שביקש, זה שקיבל נשיקה וחיבוק אחרי כל נפילה, זה שנדבק לאמא כשיש עוד אנשים בסביבה, התינוק שלי זחל לחדר שלו והתחיל לשחק לבד ולהעסיק את עצמו במשך דקות טובות. לא הסתכל לאחור. לא חיפש את אמא. ואפילו נפל על הטוסיק ולא בכה.

וזה הרגע שאני מרגישה שאני עושה משהו נכון.

אז מה התפקיד שלי? התפקיד שלי זה לחנך לעצמאות. שיעשה לבד כל מה שהוא מסוגל. שידע להתנהל לבד בעולם. גם כשאמא לא נמצאת. כי עצמאות זאת התחושה הטובה ביותר בעולם! כך אומרים. אומרים וצודקים.