אז איך הגיע הצלם להיכל האומות המאוחדות?

* את הדברים לעיל רשמתי כתגובה לפוסטים בדפים (עברית ואנגלית של "בצלם"), אך הם נמחקו במהלך הלילה.
אשמח אם תשתפו. אתם לא חייבים.

בחורה עם מחשב נייד

לצערי, הקרבן האמיתי של העדות שנתנו "בצלם" באו"ם הוא דווקא העם הפלשתיני, שגורמים אינטרסנטים, אשר ניזונים מהסכסוך, מעוותים את הנראטיב שלו.

העם הפלשתיני, שפשוט מופקר לגורלו, ללא זהות מוגדרת וללא הנהגה, זוכה לחיבוק הדב שהוא מקבל מארגוני שמאל בארץ ובעולם.
חיבוק שפשוט חונק אותו.

לו הייתי פלשתינית הייתי פשוט אומרת ל"בצלם" ובכלל לשמאל בישראל ובעולם;
"אחים שלי, אם באמת אכפת לכם ממני – תעזבו אותי בשקט. דחילאק". 
אבל, מכל מצוקה מישהו מוצא דרך להתפרנס – וככאלו, "בצלם" ודומיו תמיד יעשו הכל כדי להצדיק את הקיום שלהם ולכן יעשו הכל כדי לסבך את הבעיה ולהרחיק את המציאות כמה שאפשר מהפתרון.

* את הדברים לעיל רשמתי כתגובה לפוסטים בדפים (עברית ואנגלית של "בצלם"), אך הם נמחקו במהלך הלילה.
אשמח אם תשתפו. אתם לא חייבים. 
======

אודה על האמת.
לא טרחתי לשמוע את כל העדות של "בצלם" באו"ם.
התחלתי לראות וקראתי את התקציר בדף שלהם.
ואני חושבת שהתמונה היא קצת יותר מורכבת ממה ש"בצלם" מנסים להציג.

כמי שחפצה בחיים של שותפות – בתוכנו ועם שכנינו – בעיני, יותר כדאי להתייחס לכל הסוגיה המורכבת והנפיצה הזו בדיון פנימי, נוקב וכואב ומתוך אומץ ויושר אזרחי, שמתייחס ליותר משני מימדים.
ולכן, במקום הגרסה של "בצלם", שהיא חד-מימדית ומגמתית בעליל – אני מעדיפה להישען דווקא על הדברים האמיצים של ראשי השב"כ בעניין זה ומשתפת אותם כאן.

חשוב לזכור, שהראשונה שעמדה בראשות "בצלם" היא זהבה גלאון.
את השם של הארגון בחר יוסי שריד.
בזמנו, גם אני נתתי להם את קולי והענקתי למר"צ כוח פרלמנטרי.
זאת, היות ובעיני המטרה הראשונית של "בצלם" היתה לגיטימית.
עם זאת, נראה לי שמרוב צער ויאוש (שכל שמאלני יכול להבין אותם מאד מאד) הארגון הזה איבד את דרכו. ולצערי, ממש בגדול.
וזה כל כך עצוב לי על כך, שבמקום לגייס תמיכה פנימית שיכולה לחולל שינוי – "בצלם" ודומיו בוחרים לגייס תמיכה מבחוץ ומכרסמים בכוחות הדלים האחרונים שנשארו בשמאל בישראל.

הטראגי בכל הסיפור הוא, שלמדינת ישראל אכפת יותר מהפלשתינים מאשר לאחיהם בארצות ערב.
היות ואני לא רוצה, שוב, להוציא את האנטישמיות מהבוידעם, אגיד רק שנראה לי ש"מנהיגי" העולם, ובכלל זה המנהיגים בישראל, ונציגיהם באו"ם אינם מסוגלים להתייחס לקונפליקטים שיש להם יותר משני מימדים.
כי הם חושבים ברמת הפוסט והפלקט.

הכי עצוב – שבינתיים יש הסכמה כללית, שבסוריה מתרחש רצח-עם ממשי.
והעולם (הצבוע) שותק. כי מי יתעסק עם רוסיה בכלל ועם פוטין הפסיכופט?
וכך, בהיעדר מבוגר אחראי בעולם, כל מיני ארגונים מטעם – כמו "בצלם", אונרא ודומיהם – גוזרים קופונים, חונקים את התקוות האחרונות של עמים מדוכאים, רוחצים את מצפונו של העולם ומפרנסים ארגוני טרור ואת עצמם.

וכך קורה, שהצלם של "זכויות האדם" עומד במרכז ההיכל וכ-ו-ל-ם, מימין ומשמאל, מרקדים סביבו בקדחת מטורפת של קנאה ושנאה.
עליזה בארץ הפלאות – זה ממש כאן; המלכה עורפת ראשים, המלך הוא עירום וכולם רבים עם כולם.
באלוהים, לפעמים אני מצטערת שאני לא בידרמן (הקריקטוריסט של "הארץ").

בתמונה: תקיפת דאעש בסוריה (צילום ארכיון: רויטרס)
סוריה