אושר אפשרי. יומולדת שנתיים לבלוג.

בחורה עם מחשב נייד

הבלוג  שלי בן שנתיים.

כבר שנתיים שהוא ואני מנהלים דיאלוג עם העולם. שנתיים שיש לי מקום להיות בו האני שיכולתי להרשות לעצמי להיות.

זה מופלא. החלל הבלתי ברור הזה. כמו חשמל שטס בחוטים צבעוניים ממקום למקום ומביא אור.

כמו קול של מישהו מארץ רחוקה שנישא ומובל בתוך כבלים מתחת למים גדולים בין הרים עד לשבלול האוזן הפרטית שלך.

החדר משלי הוירטואלי הזה שאיפשר לי לרקום את עצמי מחדש לגבש את האני שביקש להתהוות מימים.

הרצון להעלות על הכתב קטעי חיים, יומיום או חלומות בער בי מתמיד.

היכולת לצייר תמונה במילים היא ברכה. וההחלטה לקיים זאת כאן בחלל המיסתורי הזה, העלום התבררה כאחת הנכונות והחשובות בחיי.

החשיפה מאיימת, ומפתה בו זמנית. הרצון להשאר אלמונית אך להביא את הקול הפרטי שלי תמיד היה קיים בי. שיחה ערה שאני ואני מנהלות מאז ומעולם.

המחשבה שאם אספר משהו מפיתולי הנפש הגבעתית שלי אולי אגע למישהי בדיוק בגבעה הטרשית זו שאף פעם לא צמחה בה תועלת או אפונה ריחנית ורדרדה.

הרצון לספר סיפור, שלי, בדרך שלי, בלי להתפשר, לשים אותי ככה עירומה על הפגמים והיופי. על הנפלא והבלתי אפשרי. הרצון הזה להיות.

איכותית, מעניינת, מעוררת למחשבה, לעשייה לרגש הם שהובילו אותי בדרך הזו.

החיים זזו לי בשנתיים האלה, רקדו לי ריקוד שלא חלמתי שהם יכולים.

היו ימים של חושך ועלבון ועליבות נפש והתחבטויות וחיפוש ולילות קרועי מחשבות בהם עורבי הפחד הרעים ניקרו בכתפי ולחשו אי אפשר, את מטיילת באיזור האסור הלא פתור, אל תלכי כי לא יהיה לך לעולם לאן לחזור. אל תעופי, אלה כנפיים של פורים, לא באמת. הן לא מחוברות לך לא תפורות היטב.

והיו ימים של תקווה ורוחות ערב שנישבו היישר מהים הגדול דרך השדות החרושים מביאות ניחוחות של אפשר ומותר. של כוחות בניחוח עשב ים ונר הלילה וקרטיב לימון.

וימים של שיתוק של אין תנועה ואין  אויר. וימים של טיפוס אמיץ אל פיסגה מוארת זרועת כתמי צבע משובצת אבני חן זוהרת.

חלפו שנתיים של מילים, מחרוזת ארוכה, נהדרת.

עשויה אבן גיר ובזלת ואיזמרגד. אבני ירקת ואבן שמצטברת בתחתית הקומקום, לבנה עכורה. וחרוזי עץ. אחד צהוב, גדול עם כמיהה כתובה בשחור. ואיצטרובל קטן מארץ רחוקה. וחרוזי פלסטיק ויהלום אחד שקיבלתי פעם מזמן עם חתיכת פחם קטנטונת, שיזכור תמיד מאיפה בא. מה היה לפני שמדדו אותו בקראט, בכסף.

מילים של לקום, לקפל כביסה לאפות עוגה. של אני מצטערת שככה קרה ולשם זה הלך. מילים של בואי ואני אוהבת.

מילים שעושות צורה של אור, ושל מחר. וריח עדין של אדמה אחרי גשם. או של צעדים שבאים מן השער מן החוץ פנימה אלי.

ציירתי ציור של הפנים שלי. הייתי אמיצה. לפעמים הלכתי רחוק. לפעמים נשארתי לשבת. להביט מהצד.  קצת שכבתי. עשיתי תרגילים מצד לצד למתוח שרירים של שינוי. ואת שריר הלב, ואת שריר האהבה  ואת השריר הזה שאינני יודעת מה שמו אבל הוא שם מתחת לטבור איפה שקורת המערבולת של החדש. של האור ששוטף את הנפש.

שנתיים שגם כשאינני יכולה לומר את הדברים כמו שהם, מפאת צנעת הפרט, או מידת הרחמים או כל היתר, אני מוצאת את הדרך שלי להגיד אותם.

שנתיים של מילים שנשלחות אלי בחזרה מהדהדות בתוכי מענגות את הדפנות, מקשטות לי את הקירות של החדר הזה שאיפשרתי לעצמי.

סוכריות צבעוניות. וציפוי של שוקולד בשמנת. וכמה תותים.  עוגת יומולדת. אנחנו בני שנתיים.

האושר מסתבר אפשרי. לא כל יום, לא כל רגע. אבל בסך הכל הכללי.

ואני כבר רואה את הדרך.