אור

"אור״ קראתי לקטע הזה והוא מוקדש לאבא שלי שאין לו עיניים שיאירו את הדרך והוא מאיר הכל סביב באור גדול שעין לא נדרשת לו.

בחורה עם מחשב נייד
Sun-in-the-skyאומרים שהעיניים הן המראה שלנו לנפש פנימה. הן מספרות כל מה שאנחנו בוחרים לפעמים גם להסתיר. כשרע או כשעצוב וגם כששמח, הן אף פעם לא משקרות.  הן המפתח שלנו להבין את האחר, את מי שנושא אותן, משקפות טוב לב ורוע. מאותתות לנו למי להאמין, במי לבטוח וממי להיזהר. הן המפה שלנו ללב האדם. חושפות אוקיינוס של רגשות, מספרות על אהבות ואכזבות, פחדים, תשוקות, על רגעי שמחה ומפחי הנפש.
ושלך אבא שלא רואות דבר , מה הן מספרות עליך, על מה הן חלמו, ממה פחדו? למה התגעגעו ומה נמנעו מלגלות בשנים ארוכות של חשכה?
אבא שלי איבד את הראיה שלו מזמן כשהייתי עוד קטנה, בתהליך הדרגתי וכתוצאה מהעדר טיפול והזנחה וחוסר ידע במקום שבו גדל.
משקפיים עבות זכוכית שהלכו והתעבו עד שלא עזרו עוד, ואז ניתוח שנכשל וחשכה, חושך, עלטה, לובן סמיך שמסתיר את המראות כולם.
והיום בערוב שנותיו הוא רואה רק צללים. שנים שלא ראה כחול של שמיים, ירוק של עצים, את פניהם של נכדיו והנינים או אותנו הבנות שלו.
קשה לי לתאר חיים ללא עיניים שרואות, שבוחנות, שמנווטות, חיים שהם ללא מפתח או מצפן.
קשה לחשוב על עולם שהכל בו שחור או לבן, מין לוח חלק שאין בו צבעים או מראות, שאין בו פנים והבעות.
ופעם כשניסיתי לברר איך זה מרגיש ועצמתי עיניים, נשברתי אחרי מספר דקות, לא הצלחתי לעמוד בהרגשת הניתוק וחוסר האונים שהביא איתו החושך.
אף פעם לא שאלתי אותך אבא איך זה מרגיש מבפנים לא לראות.
איך נראה החושך, איך חיים כשאת העולם כולו מכסה ענן סמיך ולא ידוע.
מעולם לא שאלתי אותך אם אתה זוכר איך נראה סגול או אדום.
אם אתה זוכר איך נראה כלב או חתול או איך נראיתי  אני  כשהייתי ילדה.
קיבלנו את העיוורון הממשמש ובא עליך כחלק מהוויה שלך.
ככה , נדמה לי , מאז ומתמיד זוכרת שגיששת את הדרך מושיט ידיים קדימה מוודא שאין מכשול בדרך,
ומאוחר יותר כשכבר השלמת עם הגזירה החליף מקל גישוש את הידיים.
תוהה איך  זה שאף פעם לא שאלתי אבא. איך זה שמעולם לא עצרתי לבדוק איך אתה מרגיש.
האם אתה פוחד, מתגעגע למראות? ומה רואים כשהכל סביב שחור, ולמה  הכי מתגעגעים.
חושבת איך זה שאף פעם לא שאלתי ונדמה לי שהתשובה כל כך ברורה.
זה אתה אבא שלא נתת לי סיבה לשאול, אתה שאף פעם לא נתת למכשול הזה לעמוד מולך בדרך.
שבדרך המיוחדת שלך לא נתת לחושך מסביב להשתלט או לעצור אותך.
שבאופן מעורר הערצה שמרת על העצמאות שלך ותיפקדת כאילו עם עיניים שרואות.
יודע לנווט בחשיכה שעוטפת גם את המואר שבבקרים.
קם מוקדם בבוקר והולך לבד, ללא עזרה, לבית הכנסת בוקר בוקר ובערב, מדי יום, מעולם לא מפספס .
ובסדר מופתי יודע איפה הנחת כל פיסת נייר בבית, כל מכתב ותעודה. מסתדר לבד, עצמאי בשטח,
ופעם כשאמא באה לבקר אותי פה בניו יורק ונשארת לבד, אפילו הזמנת  את כולם אליך לארוחה שבישלת כך ללא עזרה.
והחושך מעולם לא עצר אותך מלהחכים וללמוד, ים של ידע אצור בתוכך. פרקים שלמים של יהדות ותורה שנשתמרו בזיכרון.
מקשיב לתוכניות ברדיו, וסופג ויודע, כן בור סוד שאינו מאבד טיפה גם ממרום שנותיך שעברו את השמונים.
אני אף פעם לא שאלתי אבא כי אתה מעולם לא ביקשת יחס מיוחד או תשומת לב.
ובכל שיחת טלפון תמיד אמרת ״ ברוך השם אני בסדר״, מקפיד שלא לדרוש, שלא להתבדל או לרחם על עצמך.
כשהייתי צעירה הלקות שלך הביכה אותי . התביישתי שאתה לא כמו כולם, שאין לי אבא כזה חזק וכל יכול.
והיום כשיש לי את נועם ואני חיה ונושמת לקות ושוני עם כל שאיפת אויר שאני לוקחת,
היום אני יודעת כמה חזק אתה אבא. כמה כל יכול ומעורר הערצה.
היום אני מבינה איזה כוחות נדרשו לך כדי להמשיך ולתפקד בעצמאות כמעט מוחלטת כשמסביב הכל שחור.
לתפקד ואף פעם לא להתלונן. לתפקד ולהבטיח לנו מסביבך שאתה בסדר , שהכל ״ברוך השם״.
שלא צריך לדאוג, שלא לתת לך תשומת לב עודפת.
אני אף פעם לא שאלתי אבא מכיוון שאתה , אתה האור.
החשכה היא מסביב אבל אצלך בפנים יש אור גדול, כזה , שבלי להישמע קלישאית או דביקה, שמור ליחידים בלבד.
צדיקים קוראים להם, ואתה אבא, אם יש דבר כזה , אתה צדיק. אור של טוב לב, וחוסר אגואיסטיות טוטאלי עוטף אותך.
פתאום משום מקום נזכרתי בביקור שלך כאן אצלנו בניו יורק, בפעם הראשונה. לקחנו אותך אמנון ואני לסיבוב בטיים סקוור.
אני זוכרת שיצאת מהמכונית ו״הקשבת״ למראות שמסביב. בעין הפנימית שלך כנראה ראית את מה שלא ראתה העין .
את האורות, הבניינים הגבוהים, את מסות האנשים והאנרגיה. זוכרת איך נפעמת,מתרגש ממש כמו ילד. מתרגש ממש כמו מישהו שרואה הכל בעין..
ועכשיו אני מוצאת עצמי חושבת שאולי רק עשית את עצמך מתלהב כל כך, אולי רק כדי לא לאכזב אותנו,
רק כדי שנחשוב שנהנת. זה הרי כל כך מתאים לך..
"אור״ קראתי לקטע הזה והוא מוקדש לאבא שלי שאין לו עיניים שיאירו את הדרך
והוא מאיר הכל סביב באור גדול שעין לא נדרשת לו.
Iris Mashiach-Ambalo
ישראלית בנשמה אך נושמת בניו יורק. נשואה, אם לשלושה בנים, עורכת דין ועוסקת בנושאי הגירה. אוהבת לכתוב על החיים בכלל ועל שלה בפרט,על אמהות והתבגרות , על התמודדות עם ילד מיוחד, ועל מה שהעולם הזה מזמן לי.