כמי שלא הכירה את אורי ליפשיץ ואת עבודתו בחייו אני מנסה לפענח משהו מדמותו דרך ציוריו, דרך הסיפור שמספרים האוצרים איה לוריא ואורי דרומר ודרך סרטה של נורית קידר מ-2013 המוצג במוזיאון.
התערוכה נפתחת עם שני ציוריו האחרונים של ליפשיץ אותם צייר שבועיים לפני מותו ממחלת הסרטן ב-2011. ציורים גדולים, כמו מרבית ציוריו של ליפשיץ, אולי גדולים יותר אף יותר לרוחב, מינימליסטיים, בקו לבן על רקע שחור. האם הסוף המתקרב הוביל לצמצום הויזואלי, לרקע השחור האטום? קשה לדעת.
ליפשיץ החל את דרכו בקיבוץ גבעת השלושה, צייר מופשט ואוטודידקט. אך העניין שלו באנשים, בדמויות, בתנועה ובמצבי משבר הביא אותו אל הציור הפיגורטיבי-אקספרסיבי שמאפיין אותו.
המהלך אותו בחרו האוצרים לתערוכה עוסק בגוף, הגוף שליפשיץ יודע לצייר בקו ובצבע, להחיות בפלסטיות של תנועה, ואותו הוא גם מפרק, פוצע, מוחק. הוא מצייר את יעקב העליון, פצוע מלחמת ששת הימים אשר שיקם את עצמו לאחר שאיבד רגל ועין במלחמה, ואשר הורשע בקיום יחסים עם קטינות, מה שהביא להתאבדות אשתו. אנו רואים את הגוף מתפרק והופך למפלצתי מבפנים, קרוע ומשוסע.
ליפשיץ עסק בהרבה מעבודתו בתגובה לאירועים האקטואליים. ליפשיץ עצמו היה צנחן אשר נלחם בקרב המיתלה אשר פתח את מבצע קדש, קרב קשה ובדיעבד מיותר שבו נהרגו צנחנים רבים. אולי בעקבות זאת, האלימות הפיזית נוכחת ברבות מעבודותיו. העמוד הראשי של העיתון סיפק לו את החומרים לפעולה – מפגינים בבילעין, זורקי אבנים, פינוי התנחלויות – ליפשיץ צייר בלי להפוך את עצמו לימני או שמאלי, מביא אל הבד את האלימות שצפה בה. צילום העיתונות הופך לציור, בו הרגשות מוקצנים והתמונה נחתכת באלימות על ידי קוים החוצים את גוף הגיבורים.
בסידרת המתאבקים שלו אפשר לראות את יכולתו של ליפשיץ לתאר את הגוף האנושי בתנועה, בהבעה אלימה של רגש. מעניין להתבונן בציור זה ולהבחין בפרטים הקטנים – היד הוורודה והעדינה היוצאת מהגוף המסיבי הלבן, הפנים המחוקות.
אחד האולמות בתערוכה מוקדש לדיוקנאות עצמיים של ליפשיץ, וניתן מקום גם למילותיו של האמן, שאומר בסרטה של קידר – "אני כותב יותר ממה שאני מצייר, ואני מצייר הרבה". ליפשיץ כותב: "אבל הציור חשוב מהצייר, כשם שמעשה חשוב מהעושה, והמביא דבר בשם אומרו, זה הפורטרט הנכון."
אורי ליפשיץ היה אדם שחי באנרגיות גדולות, ונראה שגם נהנה להרגיז ולטלטל את אמות הספים. בעקבות ראיון שנתן בהארץ בשנת 1998 בו הביע דעות מקוממות נגד נכים ואוטיסטים נהפך לפרסונה נון גרטה בעולם האמנות הישראלי, אולי כמו מקרה בני ציפר לאחרונה. התערוכה שהציג באותם ימים הורדה ואף אחד לא העז להציג אותו. ליפשיץ החל ליצור למגירה, או למדפי הסטודיו שלו, אלפי ציורים שצייר לא הוצגו מעולם. הצייר היה חשוב מהציור, והצייר היה מוקצה. חלק מתגובתו לדחיית העולם הייתה סדרת ציורי הדיבוק שצייר. בעקבות הסרט הפולני ביידיש משנת 1937 המספר על בחורה שנשמת אהובה חודרת אליה כדיבוק, מצייר ליפשיץ סדרת ציורים פיגורטיביים בשחור לבן המתארים סצנות מהסרט ואשר מבטאים את רגשותיו על סילוק קולו מהבמה האמנותית.
החיכוך עם הממסד האמנותי ועם הממסד בכלל מביא את תקופת ציורי רבינוביץ – אותו פקיד אלמוני, שהופך בהמשך לאייכמן. הפקיד שבכוחו לשלוט באפשרות של האמן להציג, להביא את יצירתו לעולם.
מהלך זה נמשך בסדרת ה"דירקטורים" – האנשים שמנהלים את חיינו ושולטים בהם, ביניהם הוא שם את רוני בר-און, יעקב פרי ואת סדאם חוסיין.
בתערוכה מוצגים גם כמה מפסליו של ליפשיץ, בינהם פסל הרצל אשר מורכב משתי שכבות של רשת ברזל ונראה שונה מכל צד שנסתכל עליו. ראוי כמובן להזכיר את הרצל הגדול שיצר – פסל הרצל העומד במחלף הסירה בכניסה להרצליה.
עוד במוזיאון תערוכתו של אבי נבו "טרמולו" שהיא חדר תצוגה בו הוא מציג מעין שלד לויתן שנפלט אל החוף, עשוי בטון וצדפים ושאריות חומרי בנין.
כאשר נכנסים לאולם הגדול במוזיאון מכה בך ריח הזפת. האולם הוקדש הפעם לאורלי סבר עם המיצב "Wall Run". הקירות עטויים בזפת שחורה מרוחה בגסות על הקיר, קיר אלכסוני שחור מתרומם מהרצפה כמסלול המראה מהגיהינום, או כאחד מהקירות האלכסוניים של המקלטים שנהגנו לטפס עליהם, רק שעל קיר עם הזפת שמרוחה עליו, לא ילך אף אחד. שם המיצב לקוח מתחום הפארקור – ומתאר ריצה לעבר קיר והיתלות עליו.
אורלי מייברג אוצרת תערוכה של מחברות אמנים, הזדמנות להציץ לתוך תהליך החשיבה והיצירה של אמן לפני שיצירה קורמת עור.
למתעניינים בציור, ולכל מי שלא נחשף עד כה ליצירתו של ליפשיץ, זו הזדמנות נהדרת לראות מגוון מעבודתו, שאף ראויה להצגה רטרוספקטיבית נרחבת יותר במוזיאונים הגדולים, כהזמנתה הפתוחה של איה לוריא. התערוכות הנוספות מביאות טעימות מעניינות בפני עצמם אך בשפה שונה מאוד.
אורי ליפשיץ: בשר ודם / אורלי סבר: WallRun / אבי נבו: טרמולו / אורלי מיברג: מחברות פתוחות II
מוזיאון הרצליה
לאתר המוזיאון: www.herzliyamuseum.co.il
התערוכה תהיה פתוחה בתאריכים: 28/5/16-3/9/16
ימים ב', ד', ו' ושבת 14:00-10:00
ימים ג', ה' 20:00-16:00
