אוצרות עלובים

בחורה עם מחשב נייד

\\

אספלט אוגר שמש. העיר הזו – כולה אחורי הקלעים של עצמה, סמטאות מבוזבזות ורחובות לחים. בין המדרכות – אוצרות, רגעים עלובים, קונפטי של דלק מאובנים וזיעה של איברי רבייה ושערות שנשרו.

בכוך הכניסה לפאב שכבר מת מתחבא פקח חניה, גונב צל, אורב לנהגת זקנה שקל לקנוס; במגרש החניה של הרכבת גבר מדבר בסלולרי, מחזיק אותו בין הלחי לכתף, מחזיק בידו זין מתוסכל ומשתין על גלגל של מרצדס לא שלו; בלונדון מיניסטור חבורת רחוב עם תסרוקות של השמונים אורבת מחוץ לחלונות של מקדונלדס. אחד הסועדים גומר להאביס, קם ומשאיר את המגש המשומש על השולחן. נער ונערה ניתקים מהחבורה, נכנסים אל העולם שמעבר לזכוכית וטורפים כמה צ'יפסים קרים שנשארו. הם גם זוכים בביס או שניים שנותרו מאיזה המבורגר.

ביהושוע בן-נון שני צעירים עוברים ליד ג'יפ בוהק, שעולה יותר מהדירות הישנות שמהן הם באים. אחד מהם מוציא צרור מפתחות מהכיס ומייצר חריץ אכזרי למזכרת על כל צידו הימני של הרכב החדיש. באלנבי, ליד בית-הכנסת הגדול, אישה צעירה, שגופה מעוות מלידה, כובשת סנטימטר ועוד סנטימטר מהמדרכה, עוברת מרחקים קטנים במאמץ מייאש, צורת פיה אינה מגלה אם היא בוכה או צוחקת; מישהו מחרבן על בגין. לא על המנהיג – על הדרך. ליד אחת מסוכנויות הרכב הוא כורע, משחרר את המעיים ומשאיר אחריו ערימה רטובה של צואה מצחינה, מהולה בריחות של אגזוז ואספלט;

בבוגרשוב, גבר נמוך מביט לצדדים, מוודא שהרחוב אינו רואה אותו ומצלצל בפעמון הקטן הקבוע במשקוף הכניסה לבית הזונות. כולם רואים אבל לא רואים דבר. באשתורי הפרחי, אישה תקועה בחליפת עור, פניה מתוחים בצורה מסוכנת אחרי הרבה מדי חיתוכים ותפרים, שדי הסיליקון שלה מחפשים משמעות. היא תולשת דו"ח חניה ממגב ה-BMW שלה ומצמידה אותו לשמשת המכונית שחונה לידה; בבלוך, חיילת יושבת לבדה בתחנת אוטובוס ולא מפסיקה לבכות;

איפשהו בנורדאו, נהג פרייבט מוציא יד מהחלון ומסמן "למה מה קרה" לנהג משאית קירור שמצפצף לו בפנים מוטרפות. נהג המשאית פותח את דלת הקבינה שלו בפראות, מזנק אל הפרייבט ומנסה לשלוף ממנה את הנהג המבוהל. ניידת עוברת ממול, ונהג המשאית מרפה, מקלל, בועט בפרייבט ומשאיר שקע לא שייך במתכת; בגורדון, גבר מבוגר וענק, עם זקן פרוע של רובינזון קרוזו, פוסע לאט ומדבר עם עצמו בלהט; בירקון, זונה מטופחת יורדת ממונית ונכנסת אל אחד המלונות, אל אחד החדרים, אל לקוח שממתין לה; בחניית החשמונאים, יותר מדי יציאות אחוריות של מסעדות נראות כמו אזור מלחמה קבור בשכבות של טינופת ושומן;

ביהודה הלוי, גבר מפחיד מרים יד על בחורה גוצה בתנופה קטלנית. היד נשארת באוויר, לא משלימה את החבטה המובטחת, אבל הבחורה מבועתת, מתקפלת בתנועה שמוכיחה כי כל חלק בגופה הרגיש את עוצמת האגרוף שנעצר לפניה; בשדרות בן-גוריון, בחורה שצועדת בדרך הביתה מוטרדת מינית בפעם המי-יודע-כמה היום. בפעם המי-יודע-כמה בחיים; באידלסון, בערך בחצות, זוג מזדיין בשיאים של תאווה בתוך חיפושית ישנה שחונה על המדרכה.

בבית הקפה שבדיזנגוף פינת ז'בוטינסקי, רגע קצר של הפוגה, ריפוי של שדה הראייה, מלאני פרס לוגמת קפה לבדה, משאירה ברחוב האפור משהו מיופיה.

\\