בואו נפתח את זה. אנחנו לפעמים אוהבות זיוף. נשים רבות לא אומרות את זה בקול רם אבל מדברות בקלישאות עטופות בצלופן, חלקן עושות מאמצים להיראות כמו בובת חרסינה, עם דחיפה קלה של רפואה אסתטית. מוגזמות ומגזימות. זה מרגיע אותנו, אולי כי זה מרחיק אותנו מעצמנו ומהרגשות האמתיים שלנו, שלא תמיד יש לנו זמן וכוח אליהם.
כי לפעמים נוח ונעים לנו להסתכל על החיים מבעד לזכוכית וורודה, רצוי עם נצנצים ולהאמין שאין להם זיזים ופינות חדות. אופירה אסייג היא כזאת.
מאזינים לה, מתבוננים בה, אין שום דבר לא קוהרנטי במה שהיא אומרת. יש רק בעיה קטנה אחת, אנחנו לא מאמינים לה אבל ממש לא. אפילו לא לרגע וזה לגמרי בסדר. צחוק, צחוק, אבל זה לא מפריע לנו. אנחנו כמעט אוהבים את זה. אנחנו אוהבים את אופירה אסייג כמו שלפעמים אנחנו אוהבים לאכול יותר מדי ממשהו מתוק מדי. מעין התבוססות במשהו רע שעושה לנו טוב.
אולי יש הסבר אחר אבל אני לא מכירה אותו. אופירה אסייג היא, לטעמי, אוסף כל כך מדויק של שגיאות, שהיא פשוט מושלמת. אופירה אסייג היא סטראוטיפ והיא מדברת בסטראוטיפים – "אני אימא במשרה מלאה". הדמות שלה ב'ארץ נהדרת' חיוורת וסלחנית לעומת הגרסה האמתית. הגרסה האמתית היא – היא הקריקטורה האמתית והבוטה של דרמה קווין שאין דברים כאלה.
בראיון שהעניקה ל'פנאי פלוס' מדברת אופירה בגרנדיוזיות על היותה בלתי נלאית בשום תחום. היא קמה בחמש בלי שעון 'כי שעון זה לחלשים', מצהירה על עצמה שהיא סוסת עבודה, כשיש לה צילומים היא קמה בשלש בבוקר ומעמידה שבעה סירים, מורחת משחת שיניים על המברשת מבעוד מועד, והנעליים תמיד בכיוון ההליכה, ואה, היא מכינה לילדים כריכים, אוספת אותם מבתי הספר ומפזרת אותם בחוגים ונותנת צומי לכל אחד לפני השינה.
חלק מההוויה שלה נועדה לגרום לנשים אחרות, שאין להן משרה כמו של אופירה ויש להן, נגיד, רק ילד אחד או שניים והן קמות רק בשבע בבוקר, עם שעון, להרגיש אשמות נורא שהן עייפות כבר בשתיים בצהרים ומתות לעצום עין. אופירה אסייג מסמלת את כל מה שאנחנו לא והיא עצמה wake up call שמבשר לנו שאנחנו פחות מתפקדות, פחות מתמודדות ויותר מרחמות על עצמנו. בקיצור – לא משהו כנשים.
ואני שואלת את עצמי, לפני שאני שואלת אתכן, האם אני מאמינה לה? האם אתן מאמינות לה? אז ברור שלא. כי גם אם כן, זה לא לאורך זמן וגם אם זה לאורך זמן, זה רק אופירה אסייג וזה לא אומר שזה מחייב אותנו למשהו. עוד בשנות התשעים קראנו מניפסטים של שחרור האישה שמטיפים שלא לשאוף להיות מושלמת, לוותר לעצמינו, לא לנסות להקיף את הקריירה והאימהות במאת האחוזים ובמלים אחרות, כבר אז סופר-וומן הייתה פאסה. אז מניין צצה לנו זאתי?
אבל כיף לי לחשוב שיש קונספט כזה, שקיים בעולם האידאות ישות המכונה אופירה אסייג. סמל כזה. אישה שלא מרחמת על עצמה, שלא אומרת 'לא' לשום אתגר, אישה מושלמת שהיא גם אימא מתפקדת ומפנקת לשלשה ילדים, אשת קריירה מצליחה ומפורסמת שמסובבת את כולם על אצבע אחת, אשה עם שבעה סירים ושלשה גברים שגם מפרגנים לה, גם מפרגנים זה לזה אבל גם יודעים את מקומם (הבעל האוהב, אייל גולן וגם אייל ברקוביץ') וכמובן, כל הסלבס והעשירים חברים שלה והבית שלה הופך לקאנטרי וכולם באים ויוצאים כאות נפשם.
חייה של אסייג הם כמו ספר שיאים של גינס שלפעמים בא לנו להציץ בו כדי לראות את השפם הארוך בעולם. כך היא רשימת הישגיה, במיוחד בתחום הנחשב גברי כל כך- ספורט.
אין נאמר זאת? אנחנו צריכים את אסייג, שתמשיך להגזים ולשים לנו רף שבחיים לא נגיע אליו. נחמד לדעת שיש אופציה כזו, להצליח בכל מה שרצינו. במקום לזלזל בה אפשר פשוט לאהוב ולספוג השראה מהאישה שהשיגה את מה שרצתה בלי להתנצל. אילו ישבנו על קפה, הייתי מתקשה לשתף אותה בדברים כמו דחיינות, עצלנות, שינה חטופה בצהרים, חברים שלפעמים קשה לי להכיל אותם, תשומת לב שלפעמים קשה לי לתת, והיד נטויה, במיוחד עכשיו, כשפסח.
אופירה יקרה, אנחנו צריכים אותך. תמשיכי להגזים ולשים לנו רף שבחיים לא נגיע אליו. לא שאנחנו מקנאות בך. ממש לא. כי כבר אי אפשר. אנחנו אוהבות שיש אופציה כזו שקוראים לה אופירה אסייג בעולמנו כדי שכל אחת ואחת מאתנו תנסה לשפר ביצועים, כל אחת בתחום כזה או אחר. בודד, כמובן. אנחנו אוהבות שיש אופירה אסייג כדי לבחון את עצמינו וכדי שיהיה מקור להשוואה, אבל לא כי היא אפשרית.
אבל אל תצאי לנו מהפריים. כי כשאני רואה אותך על המסך, אני יודעת שלפעמים חלומות באמת מתגשמים.
