"אולי מישהי יכולה לעזור לי?"
איש זקן, עגלגל ואיטי, עם מקל הליכה משוכלל, מבקש ממני עזרה בבחירת אבקת כביסה בסופר השכונתי הקטן, בקצה הרחוב הקטן שלי. אני ממליצה לו על נוזל כביסה, שמניסיוני "יורד" יותר טוב במכונה.
"אני צריך של תינוקות, כי אני מאוד אלרגי", הוא אומר לי ונאנח.
"אני לא יודע איך אגיע עם זה הביתה עם כל הכאבים שלי.
בדרך כלל אני מתיישב פה בחוץ, על הספסל, מחכה שמישהו יעבור ומבקש ממנו.
לא ממך", הוא מרגיע אותי, "כבר עזרת לי היום".

לסופר נכנס מכר שלו.
לבקשתו של הזקן, אבי שמו, כך אלמד מאוחר יותר, עונה המכר שהוא בדיוק אחרי ניתוח ולא יכול.
אחרת בשמחה…
אבי בתור לקופה אחריי. כשאני שואלת איפה הוא גר, ובאיזו קומה הוא עונה שבאמת לא צריך.
שהוא יישב על הספסל. "תמיד אני מוצא מישהו."
"אז היום מצאת אותי", אני אומרת.

לאט אנחנו הולכים את המרחק הקטן לביתו. ארבעה בתים מהסופר.
אני שואלת אותו אם יש לו עזרה בבית.
"ביטוח לאומי נתנו לי עשר וחצי שעות שבועיות, אבל יש לי עזרה רק שעה וחצי בשבוע. ביררתי.
ככה עם זה עם כל חברות כוח האדם.
והמנקה אומרת שגם אם תישאר יותר זמן היא לא תעשה יותר כי משלמים לה על קבלנות."
"וכשהיא באה, היא מנקה את הבית שלך?", אני שואלת.
"היא שוטפת את הרצפה."

עד שהגענו הספקתי גם לשאול אם יש לו ילדים או מישהו שיעזור להסדיר את עניין העזרה.
"אין לי אף אחד", הוא עונה, "אני לבד בעולם", ומספר לי איך אשתו לעתיד, בחודש שני להריונה,
נהרגה בתאונת דרכים, ואיך הוריו ואחיו הקטן מתו בזה אחר זה בתוך שנים בודדות כשהוא עוד היה ילד.

בדרך הוא נאנח ונעצר, מתיישב על גדר לבנים של בניין סמוך. חייב לנוח.
כשמגיעים, העזובה בחדר המדרגות ניכרת, כמו גם מעקות עץ חדשים שהוא התקין בשיתוף עם אחת השכנות, לדבריו, כי ועד הבית לא מעוניין.
"מתכננים כאן פינוי-בינוי את יודעת?" "כן", אני עונה לו.
"את יודעת מתי יהיה פינוי בינוי? בעוד 20 שנה. עכשיו עוד לא 2020. נכון?
פינוי בינוי יהיה פה, אם בכלל, בשנת 2040. את תראי."

מטפסים שתי קומות במדרגות. בדרך הוא שוב חייב לעצור.
"כואב לך?", אני שואלת.
"כן, ברגליים וגם בלב ובריאות מהמאמץ".

לדירה הקטנה אני נכנסת בהיסוס, שלא להפר את פרטיותו.
מניחה את שקית הקניות הקטנה על כיסא במטבח הקטן והמבולגן.
במבט חטוף אני רואה הליכון וגם כיסא גלגלים למקלחת,
דומה לזה שהבאתי לא מזמן אל ביתה של אמא שלי, לבקשת המטפלת המסורה שלה.
לאימי הבאתי גם כיסא גלגלים, כי היא אמנם הולכת, אבל גם מועדת.
והמטפלת לא מספיק חזקה להרים אותה אם היא נופלת.
והבאתי לה גם מיטת בית חולים.

מי מטפל בו? מי מקלח אותו בישיבה בכיסא המיוחד?
"זאת דירת רווקים" הוא מתרץ, ספק מתנצל.
"אם אראה אותך שוב בסופר, תעזרי לי שוב?"

*

השבוע הייתי ביום בדיקות מתיש, לקראת השתתפות במחקר שעוסק בעיכוב התסמינים האולי-צפויים
אצל אנשים בגיל העמידה – הגיל שלי, כמסתבר – שאחד מהוריהם אובחן עם אלצהיימר.
עברתי שיחה ארוכה ומבחן קוגניטיבי עם נוירולוג, שגם ערך לי בדיקה רפואית כללית ולקח ים שלך מבחנות לבדיקות דם.
הסבתי את פניי ממנו, שלא אתעלף למראה הדם של עצמי.
מתאמת המחקר מדדה את הגובה שלי ואת המשקל (שהיה אמנם גבוה, אבל לא כמה שחששתי),
וכן חום, לחץ דם ורוויית מלחים בדם.
פסיכולוג צעיר וחייכן העביר אותי במשך שעתיים מתישות מבחנים קוגניטיביים מהקל אל הקשה,
כולל מבחני ניתוח צורות, מהירות (אני יודעת שאני איטית), מבחנים של חשיבה מילולית ושל חשיבה חשבונית, מבחני זיכרון, מבחני שליטה בשפה העברית.
מתאמת המחקר שאלה אותי גם סוללה גדולה של שאלונים, שרק את חצייה עברנו.
אני רשאית לוותר על ההמשך, או לתאם את ההמשך ליום שבו אעבור (נתון להסכמתי) בדיקת MRI.
הסכמתי.

תוך שאני עוברת את כל אלה, אני נזכרת במבחנים שעברה אימי לפני ארבע שנים,
כשאובחנה עם אלצהיימר. היא היתה אז בת 78.
מעניין איך היא היתה עוברת אותם בגילי. 56.

לאימא שלי יש שלושה ילדים ומטפלת טובה.
כשיאזלו כספי הביטוחים הסיעודיים נצטרך לממש את הנכסים הלא רבים שיש לה.

*

אבי, הזקן הבודד מהסופר, לא "זכה" באלצהיימר. הוא רק זקן, חולה ומותש. ובודד.
אין איש שעוזר לטפל בזכויותיו מול ביטוח לאומי ומול חברות כוח האדם.
למיטב הבנתי, אם המוסד לביטוח לאומי מממן לו עשר וחצי שעות בשבוע, מגיעות לו לפחות שעה וחצי
בכל יום, ולא רק פעם בשבוע.

אני יכולה לעזור לאבי להביא מדי פעם את המצרכים מהסופר השכונתי.
לטפל בו ובענייניו באופן סדיר אני לא יכולה.
ניסיתי להתקשר למחלקת הרווחה בעירייה, אבל שוב ושוב נותקתי.
כתבתי להם מייל. זה היה ביום רביעי האחרון.