"אולי בחיים אחרים" מאת מיכל צינמון-פירון
ז'אנר: ספרות מקור, דרמה 237 עמ' הוצאת מודן
גילוי נאות: אני מכירה את מחברת הספר. חברות שנרקמה בסדנת הכתיבה בה עבדנו שתינו על ספרי הביכורים שלנו.
"אולי בחיים אחרים" הוא ספר שמונח בדיוק באזור ההוא של הלב, המשותף לכולנו ויש בו יכולת מופלאה להמיס ולנחם.
איילת, גיבורת הסיפור מתעוררת בבית חולים אחרי תאונה ומגלה שאבד לה זכרון עשר השנים האחרונות בחייה. בתוכם גם בן הזוג שהיה לה, עבודתה והחיים כפי שזכרה אותם. אף אחד ממשפחתה או מכריה לא מוכן לספר מה אירע בשנים החסרות. מאותו רגע היא מבקשת לחבר את חתיכות הפאזל בכדי לייצר משמעות בעולם החדש ובתוך כך מנסה לחזור לעבודתה ומתאהבת מחדש. אבל העבר לא מרפה ומוצא דרכים משלו להיחשף מולה.
כבר בפתיחה הדרמטית, הבנתי שלא אניח את הספר מידיי עד סופו. "ופתאום אני ערה. ויודעת שאני ערה. המציאות מתגבשת סביבי" עמ' 7
כמו איילת הגיבורה, גם אני מחברת את פיסות הפאזל של חייה ומשלימה מידע, בסקרנות. התיאורים הצבעוניים, המדויקים בספר הפיחו חיים בכל פינה של העלילה והובילו אותי בעדינות גדולה לכל אותם מרחבים יצירתיים של המחברת: "הוא לא אומר כלום על הפיג'מה שהיא לובשת, על התללים שמונחים תחת עיניה כמו חבורות, על הריח הדחוס בדירה המסוגרת." עמ' 198
עושר הדימויים, המטאפורות והשימוש המושכל בהם שוזר בחווית הקריאה תחושות שייכות ומוכרות:
"אצבעות קרות של רוח ערב מצמררות את עורפי." עמ 30,
"הקיץ נועץ את ציפורניו בימים המתקצרים, הלוהטים מסרב לפנות את מקומו לסתיו." עמ 135
המחברת משתמשת בפורמטים שונים בכתיבה בטבעיות גדולה, והם משרתים גם את הקורא בהתמסרות המוחלטת לטקסט. משחק התודעה של הגיבורה למשל, מוצג באחד הפרקים בשני זמנים שונים וכתוב לסירוגין פסקה מול פסקה. כשאחת מבטאת את חמש הדקות שלפני התגלית הגדולה והשניה את חמש הדקות שאחרי.
לדמויות בספר יש מרחב להיות שליליות לעיתים, כואבות לעיתים, רעות או פגועות, מבלי להתנצל. התיאורים המיניים גם הם לא מבקשים לפזר ערפל, אלא מתמודדים באומץ עם האמת.
"אולי בחיים אחרים" הוא סיפור מצוין על כאב ועל החלמה ולכן הוא מחבר בין כולנו. התחלתי אותו אחהצ ולא הנחתי מידיי עד שסיימתי לפנות בוקר.
