אולטרסאונד של מילים

בחורה עם מחשב נייד

אני חוזר לבלוג, זה לא שעזבתי אותו כן, הבלוג הזה כמו שבטח שמתי לי עבר טרנספורמציות במהלך הכתיבה, מקומפוסט מילים של של יוצר, הוא הפך להיות בלוג על תובנות היצירתיות, עם הכתיבה השתרבבו להם לקומפסוט של הבלוג מילים כמו 'ספר' ו'פרק' ו'כותרות', ופתאום היצירתיות הפתיעה אותי, משהו משהו בתוכי כנראה ביקש להוליד ספר, כי זאת לא הייתה כוונת המשורר שלי, אבל ספר ביקש להיוולד מתוך התוהו, לא ספר מתח עם עלילות ודמויות, משהו אחר, ספר על יצירתיות, שהוא לא ספר הדרכה אבל כן אפשר מעורר בהשראה עצומה, לא יודע, משהו בתוכי אני מרגיש מבקש להיוולד, כמו הריון, אני פוגש את התינוק שלי דרך אולטראסאונד של מילים, אני פוגש בקווי המתאר של היצירה, שם העיניים, פה הפה, והנה הידיים, שום דבר לא ברור, הכל בשחור לבן, עדין אין צבע לעיניים? והפנים לא ברורות? גם לא החיוך? ולא גומת החן? שלא נדבר על אישיות התינוק, כלום עדיין לא ברור, ועם זאת די ברור שאני בהריון, זרעים בחלל נפשי ביקשו לפרוץ ממעמקים, אני יולד פה ספר גאד-דמט, שלפי איך שזה נראה, הוא מרגיש כמו ממואר שמבקש ממני לחשוף את סיפוריי חיי ותובנות שרכשתי במסע היצירתיות.

מה שיפה בתהליך הזה של הבלוג, שממש כמו תוכנית ריאלטי, קיבלתי יחד אתכם הצצה על איך משהו גדול מאיתנו כמו יצירה קורמת עור וגידים בחיים האלה, באבולוציה של מילים ומשפטים, מבעד לאצבעותיי היצירתיות ביקשה להכתיב, ואני הקשבתי, לא ידעתי איך, אבל צירופי המקרים הפגישו אותי ראיון ביוטיוב עם הסופר סת גודין, שאמר שם שאם אנחנו רוצים להתפתח, זה אחלה תרגיל לכתוב כל יום פוסט בבלוג, וזה מה שעשיתי, בדיעבד אני יכול להבין שהיצירה ככה ביקשרה איתי, אני שמח שהסכמתי לקחת את הרעיון הזה של הבלוג ולהקשיב לה יום ביומו, לתמלל את מה שמבקש להיוולד, כל פוסט כאן הרגיש כמו ציר לידה, מלאכת עבודה על פוסט שכזה לקחה כמה שעות, וגם לא מעט אנרגיה, מעבר לזה הייתי צריך גם לערוך לדייק, לבדוק, ולפרסם, כמו שהוא, וזה מפחיד, זה לא טוויטר, עבודה על מילים דורש גם ניסוח, אבל האנונימיות, והפורמט הזה של בלוג, העניקו לי רשת ביטחון שאפשר גם ליפול, ולטעות, ולעשות שגיאות עברית וכתיבה גרועה, היצירה נולדת על הדף ואיתה שאריות של עבר וזכרונות ודפוסים ישנים של היוצר שבי.

מיום ליום נוספה בהירות, כל פוסט שכתבתי העביר אותי טלטלה גם בעצמי, אני זוכר את הפוסט שהציע 'לנסוע בלי ג'יפיאס', והנה מצאתי את עצמי כבר באותו ערב, טועה בכבישים היצירתיות ביקשה שאעמוד בניסיון שלי, למעלה מ 30 פוסטים כתבתי לבלוג, פרקים קצרים על יצירה, וכעת, אין הכתבה, זה רק אני שכאן כותב, ומתרגש, ומאוהב, ששד היצירתיות חלף במחוזותיי והכתיב לי, אני טופח לעצמי על ההקשבה, וההזדמנויות שאספתי בשתי ידיים, להיות מוכן, ולשחרר את הפחד מלפרסם פוסטים באופן יומיומי, וההתחייבות הזו של לקום כל בוקר כארי ולעשות את מצוות היצירה, כל אלה הולידו לי ספר, ובעיקר אמונה, שביצירתיות אתה לא יודע איך ומה, וגם כמה זמן. 

אבל יש מישהו שמקשיב.

תוצאת תמונה עבור אולטרסאונד"

מה אתם רוצים?

עוד הזדמנות לחדד שהרבה אנשים לא יודעים מה הם רוצים. הם רוצים אוטו והם רוצים בית והם רוצים כסף, אולי הם רוצים בעצם תחושת רווחה, אבל אני מכיר כאלה שיש להם בית ואוטו וכסף ואין להם רווחה בכלל בחיים, הם עטופים בדאגות אללה-יוסטור.

מה אתם רוצים?

כל כך הרבה מהאנרגיה שלנו הולכת לדברים שאנחנו בעצמנו לא ברורים לגביהם, רק כי לחבר יש רכב חדש, והשכנה קנתה בית, ובטלוויזיה הראו איזה משהו שקשור למשהו ובא לי על זה.

אז אנחנו רוצים כסף ולשם המודעות זורמת ופתאום האנרגיה היצירתית היא במחשבות על ייצור כסף, אבל אני רוצה הגשמה עצמית, אז המודעות שלנו הולכת להגשמה, והגשמה עצמית אין לה דיאלוג עם כסף, היא מתעסקת בלהגשים ובמשמעת שהיא דורשת, ואז אתה מגלה שאתה צריך ללמוד, וללמוד עולה כסף, אז שוב המודעות הולכת על כסף וכל האנרגיה כבר שם, כי חייבים דירה וקורת גג, אז אתה עובד בפרך כדי להגשים את עצמך אבל איפה יש זמן להגשים את עצמי שכל האנרגיה נעלמת שם במשרד בין השעות 8 ל 5, אז היצירה נדחקת בין מטלות הבית לעבודות החיים, ומה זה להגשים את עצמך מה זה אומר בכלל?

אוף.

השאלות האלה מבקשות בהירות,

והתשובות הם האולסטרסאונד, בשחור לבןף שם רגליים, פה אוזן, שם איבר מין.

כתב לענייני קומפסט:

כעת אני בקומפסט ואני עד לראות איך הזרעים, המשפטים, התמונות, הזכרונות, הכוונות, שהטמנתי בתודעתי, מתערבלים לי בתוך הראש ואיך הם מתורגמים בבלוג הזה, וגם כמה ששאלות חשובותשאלו את עצמכם הכל, כל דבר, וחפשו תשובות במהלך היום, באוטו באוטובוס, בתור, בבריכה, בשיעור פילטאטיס.

איפה אתם עוד חצי שנה? מה אתם עושים? כמה אתם מרוויחים? ועוד שנתיים? ועוד 5 שנים? מה בא לכם? מה בא לכם? מה לעזאזל בא לכם? עכשיו? מה בא לכם שיקרה? ועכשיו? ומה אפשר כדי להניע את זה שזה ייקרה? מה עליכם לעשות? למי להתקשר? מה בא לכם? כמה כסף בא לכם בחשבון הבנק? נשתולל עם הדימיון, ונגלה שאנחנו לא צריכים מיליארדים, האגו שלנו דורש מיליארדים, היוצר שלנו, מבקש קורת גג, ומספיק כסף, לחיות נעים ובפינוק שהעולם מציג לכבודנו, אוכל טוב, אנשים טובים, ספרים טובים.

מה בא לכם?

היקום שומע את תפילותינו, אנחנו מגלים את האמת המבורכת הזו במהלך הדרך, אתה מחפש משהו והוא מתגלה אלייך, יש לך פתיח לשיר ואין לו סוף, משפט בתור לקופת חולים מסדר לך הכל. סינכורניות קוראת לזה ג‘וליה קאמרון, תקראו לזה צירופי מקרים כם זה יותר ברור לכם, תקראו לזה שאתה בהריון אתה רואה הרבה אנשים בהריון.

אני בתוך היצירה אז דברים צצים מתוך הקומפוסט, מעירים אותי משנתי, מבקשים ממני לערוך את הבית לילד שיבוא, לסדר את המחשב, לסדר את התיקיות ולהחליט על מה בא לי, סדרת טלויזיה? סרט קולנוע? מופע חדש? אולי ספר שירה? ואולי אפשר הכל. מה זה דורש ממני? בנתיים זה דורש ממני לקום כל בוקר ולכתוב את הבלוג הזה.

חורף חם