אוכל סוציאלי וסביצ'ה נטול דאווין

להלן סביצ'ה נטול דאווין, נראה מסובך? הכי לא.

כל היום בטלפונים… זוכרים את השיר הזה?

דני סנדרסון נותן במקצב המזרחי ובמשפט שישמש לעולם כמשפט ניחומים לכל מקבל סירוב אלגנטי-

״מה הדאווין שלך?״

ת׳כלס נראה לי שאין לי.

וואלה נטולת דאווין. מתה שיהיה לי קצת.

אבל בשביל לעצב דאווין צריך להרים את הראש ממסך הטלפון ולעבוד על תנוחת הגבות והמפנה המדויק שנוצר בין הסנטר לעצמות לחי ימין עת את מצויה במנח דאווין.

אבל כאמור אני כל היום בטלפונים ( יש לי שניים יאללה שלי ) עסוקה.

ביום שישי היו אצלנו חברות.

אפילו לא אומרת התארחו.

הן כבר מזמן לא אורחות.

ואכלנו מלא ופיטפטנו ים ושתינו והיה משביע בטן ורצון.

ואחרי הכל מישהו שחשוב ללב שלי מאד אמר לי בעדינות שהייתי מלא בטלפון.

ולא הרגשתי. באמת שלא.

בכלל בישלתי.

והיה לי שקט בראש גם כשכבר הגיעו החברות שהן מזמן כבר בנות בית.

כל כך שקט שהכנתי עוד מנה של סביצ׳ה עם אבוקדו ומלא כוסברה וצ׳ילי ובצל ופיסטוקים שבורים והייתי בטוחה שאני ממש מרוכזת ועכשיו שמסתכלת על הצילום פתאום מבינה שזה לא החיתוך שאני מורגלת בו וברח טיפה בצדדים.

מצד שני… איזו צלחת של דאווין סחבתי כל הדרך מבודפשט עטופה באיזה שש חולצות ושמלה שקניתי בזארה.

ויצא ממש טעים.

וגם היה ממש שמח. ואכלנו מלא. ושתינו ים והיה משביע בטן ורצון והייתי אני עם מה שאני שזה גם קצת ההתמכרות של כל היום בטלפונים.

ככה כי מרגישה מספיק בנוח כנראה.

ואולי סתם מתרצת לעצמי שזו התמכרות לגיטימית. הנייד.

אמא כזו שגם כשיש לה רגע של שקט משפחתי היא שולפת מהכיס את המתעדת רגעים לסלפי מחוייך.

וכבר מזמן הפסיקו להגיד לי : "נו תנסי לזכור את הרגע" והחליפו ב "אל תשכחי לגבות את הרגעים האלה"

ואני לא יודעת אם זה טוב או פחות.

רק יודעת שתמיד מביאה את עצמי ואת מה שאני, גם לכאן.

אני.

בלי טיפת דאווין.

כמו הסביצ׳ה הזה.