אהבתי אותו כמו שחמנית אוהבת את השמש

השורה הזאת  מתוך שירה של  דליה רביקוביץ נכנסה לי כמו אוטוסטרדה, ישר ללב, למן הרגע שהעיניים שלי שזפו אותה:

"אהבתי אותו כמו שחמנית אוהבת את השמש "

הדימוי של שמש התחבר לי בטבעיות עם מושא אהבתי.

 כשהוא  רק נכנס לכיתה, לאולם ההרצאות, למשרד, או לכל מקום בו ראיתי אותו, מיד הואר החדר ואתו גם ליבי, אפילו באמצע החורף. ואני, כולי מכווננת לנוכחותו כמו שחמנית נוטה אל השמש, ולא  מפני שאני מבטלת את עצמי,  אני לגמרי מכירה בערכי כ"חמנית":

 פרח גדול, עם נוכחות, עם גבעול חזק ותפרחת מרשימה, שהוא לא רק יפה ומשמח עיניים אלא גם עם יכולת הזנה גבוהה.

רגע, בעצם  מבחינה ויזואלית החמנית היא כמעט תמונת ראי של השמש!

 אז אולי בגלל זה החמנית נטתה אל השמש? כי הוא הזכיר לה את עצמה? אולי היא ראתה בו מראה של עצמה?

ובכל זאת הם כל כך שונים. הוא בשמיים והיא באדמה, הוא אחד ויחיד ובלתי מושג והיא –כמותה יש בשדה עוד הרבה חמניות.

אולי בגלל זה היא מרגישה ש"הוא בכל העולם ורק לא פה"?

התחושה הזו של הכמיהה והגעגוע, שהוא נמצא מולה, מאיר עליה, מפזר מחומו  אבל כל כך רחוק ממנה, יכולה למתוח את הגבול של הלב עד כדי כאב.

ואומרת המשוררת, אלה דברים שיש להם שיעור, כלומר, יש להם מידה.

אולי היא מתכוונת שיש לקחת את הדברים בפרופורציות? ואולי היא מתכוונת שיש כאן שיעור שאמור להילמד?

 "ואלו דברים שיש בהם טעות" – מהי הטעות?

אולי הטעות היא בראייה הדיכוטומית שחייה נתונים בכפו. ככה מדבר הצער של הלב.  הוא גורם לה להקצין את החוויה לחוויה של חיים ומוות.

אבל בתוך תוכה היא בעצם יודעת שזה לא כך. שזה רק עוד ימים אחדים, לפני שתחדל לאהוב אותו.

אולי בעצם הוא בא ללמד אותה לאהוב את עצמה?

אולי האהבה שהיא חשה אליו, הייתה קשורה לאיכויות שהיא זיהתה בו ושבעצם ישנן בה?

ואולי הוא בא להזכיר לה שהלב שלה עוד יכול לאהוב? להזכיר לה את האיכות של האהבה שקיימת בה ובשבילה , אם היא רק תסיט את מבטה מהשמש?

ונראה שדברים כאלה "היו מעולם".

ואתם?

איזה "תפקיד, מוכר לכם יותר מ "במת התיאטרון" של החיים  שלכם? של החמניה או של השמש?

דברים שיש להם שיעור
דליה רביקוביץ

אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ עכשיו

בְּכָל כֹּחִי .

עוֹד יָמִים אֲחָדִים וְאֶחְדַּל.

וְכָךְ זֶה הָיָה בַּהַתְחָלָה:

אָהַבְתִּי אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁחַמָּנִית אוֹהֶבֶת אֶת הַשֶּׁמֶשׁ

וּכְמוֹ שֶׁהִיא נוֹטָה אֵלָיו.

וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁהוּא הַשֶּׁמֶשׁ

וְלֹא שֶׁאֲנִי חַמָּנִית.

אָהַבְתִּי אוֹתוֹ בִּגְלַל מַה שֶּׁהוּא

וּמַה שֶּׁאֲנִי.

לִפְעָמִים כְּשֶׁצַּעֲרִי גּוֹבֵר עָלַי

אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר לוֹ

אֲדוֹנִי, אַתָּה בְּכָל הָעוֹלָם,

בְּכָל הָעוֹלָם, וְרַק לֹא פֹּה.

וּמִלְּבַד זֶה, אֲדוֹנִי,

חַיַּי נְתוּנִים בְּכַפְּךָ.

אֲבָל אֵלֶּה דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שִׁעוּר

וְאֵלֶּה דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם טָעוּת.

אֵלֶּה דְּבָרִים

שֶׁהָיוּ מֵעוֹלָם

הצילום מתוך:   נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=429137

  #מדרש עכשווי