אהבה ללא גבולות

הכרנו בגיל 18 פחות 3 שבועות.

אני הייתי מוכרת עוגיות בקניון הקריון, עבודה שמצאתי לפני הצבא, ויוסי מאבטח בכניסה לקניון, עבודה שהתאימה לסטודנט שלמד בתל-אביב וגר בחיפה. בהתחלה לא שמתי לב לקיומו, לאט לאט במשך מספר ימים הבנתי שיש מישהו שמחפש אותי כשאני איננה.

הייתי צעירה, רזה ומאוד יפה, הייתי שיחת היום בקניון. בדיעבד הבנתי שגם התערבו למי אסכים ולמי לא. במשך הזמן יוסי התגלה כאביר חלמותי. היה ג'נטלמן (פתח לי את הדלת לפני כניסתי לרכב), מעולם לא נתן לי לשלם כשיצאנו, היה עדין, רגיש ועם השנים התגלה כתומך, מפרגן ואוהב ללא גבולות.

לפני שנה החלטתי לעשות ניתוח קיצור קיבה. יוסי אמר לי: "אלונה אני אוהב אותך כמו שאת אבל אני רוצה שנזדקן יחד, אני רוצה שתהיי בריאה". החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולעשות מעשה. הלכתי עם יוסי לכל הבדיקות הנדרשות, חלקתי איתו את חששותיי והוא הבטיח שיהיה איתי לאורך כל הדרך. אז עוד לא ידענו מה תהיה אורכה של הדרך…..

בצאתי מחדר הניתוח הייתי מנומנמת אך חשתי יד ענוגה מלטפת את פניי, הרגשתי את שפתיו נושקות על לחיי. את אחרי אלונה, זהו נגמר. יום אחרי הבנו שזה לא נגמר ונכנסתי לעוד ניתוח. שוב התעוררתי למגע ידיו ולתחושת שפתיו על לחיי, הרגשתי את ידיו מנגבות את דמעותיי אך לא יכולתי לומר דבר, אבל חשתי בטוחה, חשתי את קרבתו של יוסי. כל התקופה שאחרי יוסי היה שותף לכל צעד ושעל, לכל החלטה של הרופא, לכל הפחדים, הכל חלקנו הכל יחד. לעיתים הייתה תחושה ששנינו עברנו את הניתוח. יוסי טיפל בי, קילח אותי, חבש אותי ותמיד מהמקום הרגיש והאוהב של אהבה ללא גבולות, אהבה ללא מעצורים. לא יכולתי להחזיר אהבה, לא יכולתי לתת תחושה אופטימית, הייתי כל כולי שקועה בעצב שלי, בתחלואיי, ובבכי על מר גורלי. יוסי נשבר, ראיתי את עיניו המיוסרות, עיניו הדואבות, אך לא יכולתי להכיל גם את העצב שלו. יוסי היה הולך לעבודה, בא אליי והולך הביתה לילדים. בלילה, בתוך הכרית היה בוכה. היה בוכה עליי, על מה שעובר עליי. עברנו יחד שנה מטלטלת. שנה מלאת חששות, פחדים, בתי חולים אך עם כל זה התמיכה הייתה טוטאלית.

לפני שלושה שבועות עברתי ניתוח נוסף – מעקף קיבה. יוסי לא מש ממיטתי אפילו לשעה. כולם אמרו לו שילך קצת, ינוח, ייסע הביתה ליום-יומיים, אך הוא בשלו, לא היה מוכן לשמוע. אמר לי אלונה אם אי הולך אני מרגיש סוג של בגידה. אני לא יכול לעזוב אותך. כשנכנסתי לניתוח יוסי התפלל. לא הפסיק להתפלל. כשהיה שיפור הוא היה בעננים, כשהייתה נסיגה או מכאוב הוא היה מדוכא. יוסי דאג לכל מחסורי, הקים אותי מהמיטה, גרב לי גרביים, נעל לי נעליים ולא התלונן אפילו פעם אחת. כן נשבר מספר פעמים כי היה קשה לו להתמודד אבל תמיד נעמד חזרה על רגליו והיה מוכן לסייע לי בכל מה שהזדקקתי. אומרים עלינו שאנחנו סיר ומכסה. יוסי החבר הכי טוב שלי. התברכתי בבן זוג אוהב, אכפתי, אבא למופת, מפרגן ותומך. אהבתנו בת 24. עם השנים אנחנו כבר לא צריכים לדבר. מספיק מבט, מספיק חיוך, מספיק עווית קטן בקצה הפה בשביל לדעת ולהבין את השני.

לעתים יוסי כותב שירים למגירה. את כולם כמעט כתב עבורי, כתב על אהבתנו.

ובנימה אישית,

יוסי, אני יודעת שתגיע לקרוא את הפוסט. דמעות חונקות את גרוני כשאני חושבת עליך, כשאני חושבת את אשר אני רוצה לומר. תודה היא מילה קטנה ופשוטה שלא משקפת מאית ממה שיש בליבי. אתה האדם היקר לי בעולם, מעולם לא חשבתי שיש כזו מסירות, כזו אהבה. אתה ההוכחה לכך שהשמיים הם הגבול! אוהבת אותך לעד, שלך, אלונה