בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי נקרעת מבפנים…פשוט כמשמעו.
דברים שהיו לפני שנה טריוויאלים , הפכו לבעלי משמעות כפולה ומשולשת.
לקום וללכת או להשאר? להגיב ולענות או לשתוק? לבכות או לצחוק?
ואף אחד לא נותן לי תשובות חד משמעיות.
כמה אירוני שהמילה "תלוי." הפכה להיות המילה הכי קבועה בחיים שלי כרגע…
וכשזה מגיע לילדים..זה כבר לא סתם התלבטות, זו ממש מלחמה פנימית.
הנה כמה אקסיומות בסיסיות שכולם מבינים:
הילדים שלי צריכים אבא- נקודה. אקסיומה ראשונה
(עם כל הכבוד לי, אבא אני לעולם לא יכולה להיות)
אבא ואמא שלהם כבר לא ביחד- אקסיומה שניה
האבא לא רוצה במיוחד לראות את הילדים- אקסיומה שלישית.
האבא גם לא מוכן לתמוך כלכלית בילדים שלו -אקסיומה רביעית.
ועם כאלה אקסיומות אני מנסה להגדיר וליישם אהבה..
מנסה לעשות סדר בדברים, לנסות ולהחליט מה חשוב יותר, מה חשוב פחות.
וזה משתנה מיום ליום, מרגע לרגע, מאדם לאדם שמדבר איתי.
"אל תתני לו לראות את הילדים, אם הוא לא משלם…"
"הוא ינצל את הנקודה החלשה שמגלה אצלך וזה יפעל לרעתך"
"תשאירי את הילדים מחוץ לתמונה"
כואב לי הראש ממחשבות סותרות,
כואב לי הלב על הילדים שלי.
אני רוצה שהחיים שלהם יהיו מושלמים ככל האפשר,
הייתי מעוניינת לרפד להם את ההתמודדות הזו שנכפתה עליהם בכמה שיותר צמר גפן, נשיקות וחיבוקים
אבל זה כ"כ קשה…עד בלתי אפשרי.
למושג הסדרי הראיה הייתי קוראת "אהבה בכפיה"
אז מתי להראות את אותה אהבה כפויה?
באיזה יום, ומאיזו שעה?
כמה שעות? ומה הוא יעשה איתם אז? (ולמה בעצם זה כ"כ אכפת לי?)
ולמה לו לוותר על עבודה או לימודים חלילה בשביל הילדים?
למה למען ה' אני צריכה כ"כ להתאמץ כדי שאבא ירצה לראות את הילדים שלו..אני שואלת את עצמי ומפחדת מהתשובה.
ובכל זאת, לא מוותרת, מארגנת, מסדרת, שולחת עוד בקשות דחופות להבהרה..
והסדרי הראיה אכן, לאט לאט מסתדרים…
שלב אחרי שלב, כלל אחרי כלל
יש לו"ז מסודר..
והאבא של הילדים שלי מסמן את השעות שהוא איתם כמו כל פגישה אחרת, ומסמן "וי" אחריהם כמו כל מטלה שבצע.
הוא מתקשר אליהם כל יום-חיל ממושמע שממלא פקודות בית דין.
והתובנה שנבנית ומתחזקת אצלי מיום ליום משאירה אותי עם לב מכווץ..
הוא לא אוהב אותם.
הוא לא זקוק להם.
והוא עושה טובה גדולה לעולם כולו כשמציג את האבא המתגעגע.
והתמימים הקטנים, עם ההתלהבות הילדותית שלהם, מחכים לאבא כמו שמחכים ל..אבא
אוהבים אותו כ"כ, אפילו כשהוא ממבט בוגר, לא נותן תמורה.
אני יודעת שבאיזה שהוא שלב בעתיד משהו אצלם ישבר.
והתובנה הכואבת שלי תגיע גם אליהם, ע"י התנסות מאכזבת או חשיבה בוגרת.
יום אחד , נתקלתי בשיר מדהים של המשוררת דליה רביקוביץ-
שפרט בדיוק על המיתרים הנכונים:
"האהבה האמיתית"
והאם אנחנו אוהבים את ילדינו, /
לפעמים אנחנו אוהבים את ילדינו /
ולרוב גם זו במידה מצומצמת כמו שעץ הדר אוהב את התפוז, /
ומעבר לזה שורת אי הבנות /
האוכלים בכל פה באהבה האמיתית. /
והאם אנחנו אוהבים את עצמנו, /
ממש כאהבת דוד את יהונתן? /
מוטב שנאמר דיבור של אמת/
ולא כפי שקונן דוד על יהונתן./
את עצמנו אנחנו אוהבים במסירות/
קשובים לעצמנו קשב מוחלט…"
מנסה לאהוב את ילדי יותר מאשר את עצמי,
ולכן בינתיים,
בלי מזונות/עם מזונות/ בזמן המדויק/ באיחור/ מתוך רצון או מתוך הכרח..
הם רצים אליו בשמחה ומחבקים אותו..
ושוכחים לפעמים להסתובב אחורה ולנופף לשלום…
