אהבה בימי קורונה

בימים אלו נכפה על כולנו שינוי מאולץ ושוב אני מוצאת את עצמי במעבר חד ממאה לאפס קמ"ש. וכמה שזה קשה לי.
השינוי פוגש כל אחד מאיתנו בנקודת הכאב שלו ולא משנה אם השינוי מקורו פנימי או חיצוני, ההשלכות שלו זהות.

בחורה עם מחשב נייד

 הדבר שהיה לי הכי קשה, כשעזבתי את העבודה, אי אז לפני 7 שנים בעקבות הלידה האחרונה, היה השינוי ממאה לאפס קמ"ש.

זה היה סיוט, לקום כל בוקר בלי עשייה, לפחות כזו שלא הגדרתי כבעלת ערך ומשמעות, בלי קולגות ולקוחות, בלי יעדי מכירות, בלי כלום.

מידי יום הייתי קמה לאותה רוטינה, גידול תינוק וטיפול בבית ובילדים, עם תחושת מחנק, לא מבינה איך בחרתי לעשות את זה לעצמי.
למה היה לי צורך לקום ולעזוב הכל. הלוא לא היה לי רע, הרגשתי בשיא הקריירה ובכל זאת היה שם מן דחף פנימי שלא הרפה.

בימים אלו נכפה על כולנו שינוי מאולץ ושוב אני מוצאת את עצמי במעבר חד ממאה לאפס קמ"ש. וכמה שזה קשה לי.
אני שמה לב שאני לא מוטרדת מהמחלה, לא מהצד הכלכלי, למרות שמשפיע עליי כעצמאית, אלא מתחושת חוסר המשמעות.
השינוי פוגש כל אחד מאיתנו בנקודת הכאב שלו ולא משנה אם השינוי מקורו פנימי או חיצוני, ההשלכות שלו זהות.

פרפר לילה - פרד בראונשטיין - אדמה יוצרת

בסרטון שהעליתי אתמול ברשת על התמודדות עם שינויים, דיברתי על כך שראשית חשוב להפנים שזה המצב כרגע ושנית, להיזכר איך התגברנו על שינויים אחרים בחיינו. המלצות שאני נותנת אני תמיד מיישמת על עצמי, ומשתפת מתוך חוויות החיים שעברתי.

שאלתי את עצמי מה עשיתי אז ונזכרתי שכאשר הפסקתי להתנגד לשינוי וקיבלתי את הסיטואציה החדשה, תחושת המועקה התפוגגה.

נזכרתי שגיליתי כמה כיף לי בקצב החדש הזה, שכלום לא בוער, דבר לא ממהר, אין לי לאן לרוץ, אין לי יעדים לרדוף אחריהם. פתאום לא הבנתי איך חייתי שנים במירוץ מטורף, בתחרות תמידית עם עצמי, בלנסות לשבור שיאים חדשים ולהתיש את עצמי בדרך.

אבל הדבר הכי משמעותי שגיליתי אז שיש מלא עשייה באי-עשייה!
כתבתי, קראתי, נשמתי, דמיינתי, פינטזתי על עסק עצמאי וטיפחתי אותו תחילה רק בראש ואחכ צעד-צעד, עקב בצד אגודל.

אז שוב בשיא הפריחה בתחושה שסוף סוף אני קוצרת פירות, הכל נעצר ונעמד דום.
אבל ברור לי שנולדה ההזדמנות לחבק את אי-העשייה השקטה והנעימה,
אני רק צריכה לבחור להתמסר. וזה כבר בשליטתי המלאה!

מעין
שנים שנאתי את השיר הזה (אל המעין בא גדי קטן...) כל טיול שנתי הילדים היו מתחילים לפצוח בשירה קולנית ואני יושבת בקצה האוטובוס מנסה להתחפר בכיסא מקווה שאולי תפער הרצפה חור ותעלים אותי. מאז קצת גדלתי, היום אני דוקא אוהבת את השם שלי... וכן, אני מעין עם יוד אחת. אמא להראל, רועי, נועה וגלעד, ותוספת קטנה שהצטרפה למשפחה בשם צ'יקו.