השבוע קראתי כתבה על איש עסקים מצליח שקפץ אל מותו ממשרד מפואר, בקומה גבוהה של בית המשרדים בו עבד. הוא השאיר סביבה המומה. לא מכירה את האיש או את משפחתו ואת חייו, אבל זה עורר אצלי תהיות. היה כתוב שם שעצרו את הקידום שלו או משהו בסגנון. שהוא לא קיבל איזה תפקיד או הועזב מתפקידו ולאחרונה היה נסער ומוטרד.
חברה חולה
לא אתייחס למקרה הפרטי הזה, מאחר ואינני מצויה במה שקרה שם וגם משום שאין לי עניין לחדור לתחום הפרט. אבל התעוררה בי שאלה: איך אדם נאה, צעיר, נשוי, אב לילדים ומצליח על פי הסטנדרטים החברתיים שלנו, שעל פניו – לא חסר לו כלום, קופץ אל מותו? אני שומעת וקוראת על מקרים כאלה מידי פעם. אנשי עסקים, פוליטיקאים, מצליחנים למיניהם, שבגלל בעיות כלכליות או נסיגה בקריירה – שמים קץ לחייהם. לא אתייחס למקרים של דיכאון קליני, מחלות נפש או מחלות חשוכות מרפא, הכרוכות בסבל פיזי ונפשי קשים מנשוא שמביאות אנשים להחלטות לסיים קץ לחייהם. את זה אני מבינה ברמה זו או אחרת. מה שאינני מבינה, זה אנשים שבוחרים להפסיק את החיים בגלל חובות לבנק, פיטורים, אהבה נכזבת וסיבות פרוזאיות אחרות. הסמל האולטימטיבי של התחרפנות שהסתיימה בהתאבדות בגלל דעיכת קריירה הוא של דודו טופז. הוא בעיניי הסמן של החברה שלנו. של תרבות הרייטינג העקומה.
אנחנו חיים בחברה חולה ויש בה פרטים רגישים במיוחד שמשלמים את המחיר. החברה שלנו אומרת שאתה זה המעמד שלך, זה הכסף שלך, זה הקידום שלך בעבודה. באיזה רכב אתה נוסע (ואם אין לך רכב ואתה נוסע באוטובוס זה גם אומר משהו) איזה בגדים אתה לובש, האם אתה מעודכן עם המותגים האחרונים, איך נראית אשתך (יפה? חתיכה?) או איך נראה בן זוגך (מצליח? עשיר?) ערמה של תוויות, מוסכמות מטופשות. (בבקשה בלי תגובות על כך שאני כותבת בלשון זכר ושהאידיאל שלי הוא "אישה חתיכה" ו"גבר עשיר" – אני מדברת כאן על מוסכמות בחברה התחרותית שלנו. זו איננה האמת שלי). ככל שיש יותר חפצים וסימני סטאטוס – החלל הפנימי רק גדל. אי אפשר להשביע את הרעב גשמי. הוא אינסופי.
לחיות עכשיו
בשנים האחרונות עברתי שינוי. אני רואה את החיים אחרת ואת עצמי באור חדש. פעם הייתי וורקוהוליק. רציתי להוכיח לעצמי או לעולם משהו. שאני מצליחה, שאני מוכשרת, שאני קיימת. עבדתי מסביב לשעון ובתוך זה גם עשיתי כל מאמץ להיות אמא שמקדישה לילדים שלה. רצתי כל היום. לא נשמתי. הייתי רדופה. לא מאושרת.
עבר זמן, חוויתי תהליך פנימי, עשיתי עבודה עצמית אינטנסיבית חסרת פשרות וחוויתי כמה מכות של החיים ואז- התעוררתי. כשהתעוררתי, הבנתי שמה שחשוב זה הרגע הזה (ממליצה בחום לכולן על הספר "כוחו של הרגע הזה" שכתב אקהרד טול, פראג הוצאה לאור). לכל השאר אין משמעות. הפסקתי לחשוב על החמצות או להסתכל על אלבומים מהעבר או להשוות את עצמי לאחרים. לא רלוונטי. עזבתי מקום עבודה בטוח עם פנסיה ומשכורת מכובדת. הלכתי בעקבות הלב שלי. הקמתי עסק שלי בלי בוסים, בלי שעון חיצוני והוראות מלמעלה. אני- נטו. מכיוון שההכנסה המשפחתית צנחה משמעותית – קיצצתי: פחות צריכה, פחות יציאות, בתי קפה, עיתון יומי, (טלוויזיה בכבלים קיצצתי מזמן…) פחות נסיעות ברכב, לא קונה בגדים לעצמי השנה הורדתי את חשבון החשמל המשפחתי והמייבש יצא לפנסייה – יש חבל לכביסה בחוץ, הנהגתי משטר צנע למזגן – וראה זה פלא – היום אני יותר רגועה, שלמה ומאושרת, מתקדמת בקצב שלי ובונה את הבייבי החדש שלי (העסק), יש לי יותר פנאי, אני אישה ואמא רגועה ואדם שלם יותר. קמה מתי שאני רוצה בבוקר והולכת לישון מאוחר (כי ככה מתאים לי). דואגת למחר אבל לא חיה אותו. אני בונה לקראתו, אבל בקצב שנוח לי. לא מבלה בפקקים כל בוקר לעבודה ולא יושבת כל יום במשרד שמולו קיר בטון מדכא (זה היה הנוף מהמשרד של העבר) אננ עובדת מהמשרד שלי שצופה אל עץ בגינה. לא עסוקה במה לקנות ולאן לרוץ. אני כאן. אם יש משהו שלא עובר לי בראש – זה לרצות לסיים את חיי. הם נפלאים.
