ארבע שנות חיים, איך אפשר בכלל לחשוב על ילדה כ"כ קטנה? ילדה שהיתה פה ארבע שנים, חצי מתוכם סתם ילדה חמודה, עם שלוש אחיות גדולות ואבא ואמא, וחצי מתוכם פגועת טרור מוכרת, נס של התגברות ושיקום. ילדה שנמצאת בלב של כולם, ופתאום איננה עוד, בלתי נתפס.
צילום מתוך ערוץ 1
החיים שאנחנו חיים פה, בארצנו שאוכלת את יושביה, הם חיים שדורשים המון הדחקה. אני מסתכלת בתמונה של אדל ז"ל ולא יכולה שלא לחשוב – זה יכול להיות גם אחד מילדיי. זה שעד היום שום קאסם לא פגע בהם – לא מבטיח כלום לעתיד.
וזה לא המתנחלים האלה והכבישים המסוכנים ולמה הם שם, זו רק צורה אחרת של הדחקה, של "לי זה לא יקרה", הרי הטרור רודף אחרינו בכל פינה של הארץ, אוטובוסים נוטים להתפוצץ בתל אביב ובירושלים, קאסמים נוחתים בעוטף עזה ומרגמות בצפון, בכל אזור קיימת סכנה, בכל מקום נדרשת תשובה.
אני חושבת על ההורים של אדל ז"ל, אדווה ורפי. אני לא מכירה אותם, אבל הם קרובים אליי בגיל, קרובים אליי במצב המשפחתי, קרובים אל לבי בכאבם, איך בכלל ממשיכים הלאה עם חוסר כזה? איך מסבירים לילדות, בנות העשר ומטה, שאחותם איננה, איך מגדלים את אחיה הקטן על סיפור אחות שהוא בכלל לא יזכור? איך מרימים את השברים והולכים הלאה?
וזה לא סתם הרמת שברים. לפני כשנתיים מחבלים יידו אבן שהסיטה את כל משפחת ביטון ממסלולה. אדל נפגעה הקשה ביותר אבל התגייסותם של הוריה לטיפול בה שינה גם את היומיום שלהם, ביתם הותאם לצרכיה, תוכניות חדשות נרקמו, ופתאום, דלקת ריאות, סיבוך, ועוד בום, והפעם סופי.
האם הם שמחים על השנתיים הנוספות בהם זכו עד אשר האבן סיימה את מסלול תעופתה ופגעה פגיעה נחרצת? האם ברור גם לבירוקרטים שמותה של אדל הוא סיומו של אירוע הטרור והיא תוכר כנפגעת פעולות איבה, על כל המשתמע מכך? האם אחרי שנגעה בחייה באנשים רבים כל כך היא תיגע באחרים במותה, ובעקבותיה יוקם ביקיר בית קברות? או שמא היא תישאר לבדה, חריגה, כמו שאחרי הפיגוע נותרה פגועה וחריגה?
איך מוצאים שמחת חיים בשביל ארבעת הילדים שנותרו? איך מגייסים כוחות לקום כל בוקר? לחזור לשגרה חדשה? להמשיך הלאה? הלוואי ולעולם לא אעמוד בנסיון הזה.
אני שונאת לערב פוליטיקה, אבל אני לא חושבת שיש לנו פריווילגיה שלא לעשות זאת. אני מסתכלת על המצב הבטחוני המדרדר, על זריקות האבנים היומיומיות, על התזכורת הכואבת שקיבלנו לכך שאלו אינם מעשי קונדס בלתי מזיקים, על המתיחות בצפון, על ההפקרה בדרום, ותוהה איך ראש ממשלה שהקלף הכי רציני שלו הוא הביטחון, ראש ממשלה שמקצץ בכל תחומי חיינו למען הביטחון, איך הוא מצדיק בפני בוחריו את חוסר הביטחון הקיומי הזה?
קבוצות ימניות רבות מוחות על התעלמות כלי התקשורת מזריקות האבנים היומיומיות, הם מכנים אותה תשקורת, או מטיחים שהיא שמאלנית מידי. אבל הממשלה הימנית גם היא מתעלמת, גוררת, מדשדשת, מקצה כספים שנבלעים לאיזה חור שחור כשהמצב בשטח אינו משתפר.
ואיך נעמוד מול ההורים האבלים הבאים? לומר "לא תיארנו לעצמנו" כבר לא נוכל, אדל ביטון ז"ל לא תתן לנו.
אני מקווה שמהמקום העצוב והכואב הזה נצמח כולנו, כחברה, שנוכל בעוד עשור לומר "עשינו הכל למנוע את המוות הבא", שהמשפחה תקבל את כל הדרוש ומגיע לה, שהיא תוכר כנפגעת פעולות איבה ותזכה את משפחתה במעט סיוע שבטח נחוץ להם, שהאזור סביב קברה יוכרז בית קברות כפי שהוא מתוכנן, שנתעלה מעל לעיכובים של טפסים ואדישות, שנלמד לקח.
ויותר מכל אני מקווה שארבעת ילידהם הנותרים של אדווה ורפי ביטון, ימלאו את ביתם בקולות צחוק ושמחה, ושהם לא ידעו עוד צער.