השבוע לא נתנו לי מנה של כימו כי המדדים שלי היו נמוכים מדי.
והדבר הראשון שעבר לי בראש כשהאחות אמרה לי את זה היה – אכזבה.
הרגשתי מאוכזבת מעצמי.
מצחיק, נכון?
כאילו תחושה של "מה עשיתי לא נכון"
שנכשלתי.
ברור שזה הזוי לגמרי כי הרי אין לי שליטה על הספירת כדוריות דם לבנות שלי והכימו פשוט משפיע על הגוף שלי בצורה שמפתיעה אותי
אבל. זה העלה אצלי הבנה
לאורך כל התהליך האגו שלי התגלה כאגו שרוצה להיות מצטיין. וזה מאד משמעותי עבורי להבין את זה, כי עד עכשיו אני התכחשתי לזה עמוקות כך שלא היה לי סיכוי לעבוד על זה.
ומה הכוונה?
בראש שלי לפחות, אף פעם לא הייתי מצטיינת. בטח לא בלימודים. אבל כשאני חושבת על זה ומגלגלת אחורה, בתחומים שהיו חשובים לי תמיד היה לי חשוב להצטיין ולהיות יותר מהמצופה. ומה הבעיה בזה? זה מביא לתצושה מתמדת של חוסר סיפוק ומלחמה.
זה משהו שרק עכשיו אני מבינה.
ואיך זה צף בתקופה הזו?
כל התקופה הזו אני מנסה להצטיין בלהיות "חזקה" ובלהיות "רוחנית" וזה כל פעם בא לי בהפוכה. כאילו המציאות מנסה להגיד לי
ש ח ר ר י כבר!!!!
והשבוע האחרון מחץ לי את האגו המצטיין הזה לחלוטין.
לפני שבוע היה לי טיפול שהגבתי אליו מאד קשה. היה לי קשה לקום מהמיתה, הייתי מרוסקת. והיו לי כאבים חזקים
ואז, מה שקרה זה שנלחמתי עם עצמי. ניסיתי להוכיח לעצמי שאני חזקה ולעמוד בכאבים, והדרך שלי לעשות את זה היתה פשוט להלחם איתם, מה שהוביל לסבל.
פתאום לקבל את זה, שאני כרגע לא חזקה, שזה המצב, זה היה לי קשה כל כך.
האגו המצטיין שלי כאב רצה להוכיח שהוא יכל בכל מצב!
והוא לא
ויותר מזה, הוא רק אגו
ועכשיו כשאני מודעת אליו, אני לאט לאט משחררת ולומדת להסכים פשוט להיות. בלי לנסות להיות הכי טובה שיש
ואז גלית אחרת מתגלה
וחוויה אחרת צומחת