אברא כדברא "ויהי אור"

אדם צריך לעבור לפעמים מסע חיים שלם כדי לזכות להגיע למדרגת מודעות, לראות את האור, וגם אם לפעמים הענן מכסה אחר כך את השמש, היא תמיד תפציע שוב. מי שמתחיל בתהליך –מובטח שלא ירצה להפסיק..

מה יכול לגלות המיתוס של סיפור גן עדן על חיינו?

המילים המוכרות לנו מעולם הקסמים "אברא כדברא" נלקחו למעשה מהמיתוס של סיפור בריאת העולם בספר בראשית..

 ויֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר .

אלוהים עושה "אברא כדברא" ובורא את העולם בדיבור.

 הבריאה של העולם מתחילה עם אור. אור היא מילה נרדפת למודעות, לתודעה.

בהמשך הפרשה אנו קוראים שעם הגירוש מגן עדן אלוהים מלביש את אדם וחוה כתנות עור.

וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ, כָּתְנוֹת עוֹר–וַיַּלְבִּשֵׁם.

המדרש מספר שכשאדם וחוה היו בגן עדן, לפני שעברו על האיסור לאכול מפרי עץ הדעת,

עץ המודעות, (ד.ע.ת. שורש המילה תודעה) הם היו לבושים בכותנות אור, ומשעברו על האיסור, הפכו כותנות האור לכותנות עור.

במחשבה ראשונה נראה שזה היה צריך להיות הפוך:

לפני שאכלו מעץ הדעת, לפני שנפקחו עיניהם לראות וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם היה מתאים שילבשו כתנות עור, ומשטעמו מעץ הדעת ונפקחו עיניהם היה מתאים יותר ש כותנותיהם יומרו לכותנות אור. לכאורה פרדוקס. דווקא כשנפקחו עיניהם לראות (כי ערומים הם) לאבד את האור?

אז מהו אותו אור שהיה ברשותם קודם ולמה דווקא האכילה מעץ הדעת  גרמה להם לאבד אותו? לגדל "עור" שהוא מעין ערלה על אור הנשמה?

עץ הדעת קרוי בתורה " וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע". האכילה ממנו מעבירה את האוכל ממנו טרנספורמציה: מדרגת מודעות שבה הוא חווה את העולם כאחדות שלימה  לדרגת מודעות בה הוא חווה את העולם כדואלי: כעולם של ניגודים, כעולם של קוטביות, כעולם של טוב ורע, של נכון-לא נכון, אני –והם,  שחור ולבן, בושה –תום, מודע- לא מודע. עולם של סבל  שנגרם כתוצאה מהקוטביות ומהגעגוע הבלתי פוסק לחזור לעולם האחדות, לגן עדן..

ומאז ועד היום, כולנו נמצאים במסע על מנת להחזיר לעצמנו את האור שאבד לנו , לגאול את עצמנו מחווית הדואליות ולחזור לחווית האחדות.

ואיפה זה פוגש אותי היום?

להבנתי  ובחוויה שלי במסע החיים שלנו אנו מנווטים להגיע לשלימות קודם כל בתוכנו (מהמילה שלם, לא מושלם!). לחוות את העולם במודעות של אחדות ושל שלימות (ולא במודעות מפורדת) ומתוך כך להגיע למצב שבו נפסיק לאמלל את עצמנו.

המצפן שמנחה אותנו במסע הוא הניצוץ האלוהי שבתוכנו, אותו חיווט פנימי לאור הבורא, שלפעמים, כשערלת הלב שלנו היא כה עבה, כש "כתנות העור" שלנו הן כה כבדות ודחוסות, אנחנו לא שומעים את קולו.

אבל הוא שם. תמיד.

אדם צריך לעבור לפעמים מסע חיים שלם כדי לזכות להגיע למדרגת מודעות, לראות את האור,  וגם אם  לפעמים הענן מכסה אחר כך את השמש, היא תמיד תפציע שוב. מי שמתחיל בתהליך –מובטח שלא ירצה להפסיק..

מחר בע"ה אני מצטרפת אל קבוצת נשים נפלאה, חדורת מוטיבציה ונחישות לנקות את ה"עור" שמכסה את ה"אור", לריטריט של 8 ימי ניתוק ועבודת תודעה ברמה גבוהה ואני מאחלת לעצמנו , וגם לכם קוראי  המון בהצלחה!

בברכת שבת שלום והתחלה מבראשית ברגל ימין!

#מודעותאורבראשית

 רוזנה אזר 1

הציור של הציירת Rosana Azar  ממרילנד.