אבק של כוכבים

שכן מעצבן פרק ד' ובו יסופר על רגע של תהילה באולפני ערוץ 2

בחורה עם מחשב נייד

פרק ראשון שכנות רעה

פרק שני הקמפיין

פרק שלישי פגישה עם אריה


ערוץ 2 : Here I come

התקשר אלי מישהו מההפקה וזימן אותי לצילומים.  הסיפור שלי נכנס לסדרה של "סיוט של שכנים". אמרו לי להתייצב ביום שני ב- 14:00 באולפן. כמו שאני מדריכה בסדנאות ובהדרכות כך גם אמרו לי, לא לבוא עם בגד עם הדפס מקושקש וגם לא ללבוש שחור. באתי בחולצה אדומה ושקית עם עוד אחת לבנה. אמרו "אדום – מצוין. לבן לא טוב". נשארתי עם החולצה האדומה. אדום זה צבע שאני אוהבת. יש בו אמירה חזקה: מצד אחד, הוא מביע אהבה וחום ומצד שני הוא מלחמתי ודרמטי.

הגעתי בשעה 14:02, שזה בהחלט סביר למי שאומרים לו להגיע בשעה שתיים. אבל במערכת היה לחץ אימים. לדעתי, מישהו שכח שם את הקטע של האיפור, שהוא חובה. לא לקחו את זה בחשבון בלו"ז. הכניסו אותי לחדר האיפור. הבמאי עמד שם בפתח עצבני ומתוח והיה על הצוואר של המאפרת בהלחצה צמודה ומאסיבית, שתעשה את זה מהר-מהר. אמרתי להם, שזו הפעם הראשונה שאני בטלוויזיה, ואני לא מוכנה להיות מאופרת כמו ליצן. דרשתי באסרטיביות שירגיעו את הרוחות וייתנו למאפרת לעבוד בשקט.

זה לא עזר. הם המשיכו להלחיץ אותה והיא איפרה אותי במהירות שיא. מרחה עלי שלוש שכבות של שפכטל צהבהב של מייק אפ (פעם אחרונה שהייתי עם כמות כזו של מייק אפ, היתה כשאיפרו אותי לחתונה שלי, וברגע האחרון הלכתי לכיור ושטפתי הכל…). היא עשתה עבודה חלקית ונראיתי כמו רוח רפאים. התעקשתי שתשים לי פס בעין וצללית ושתחזיר לי את המראה האנושי. היא לקחה עוד חמש דקות. זה כבר נראה בגדר הסביר. הוצאתי מהתיק אודם פרטי והחזרתי לי קצת צבע לשפתיים, שנראו בשלב זה חיוורות כמו שפתיו של מת.

צומי של סלבים

הובלתי לאולפן. מצאתי את עצמי מוקפת אנשי מקצוע נמרצים. 3 מצלמות, צלמים, סאונדמן, במאי, מפיק, תחקירנים והמאפרת. היום אני מבינה את הסלבים והפוליטיקאים – זה כייף להיות ככה במרכז תשומת הלב. "תסתכלי לכאן, תתבונני לשם" "תשבי ככה ובזווית הזו" "יופי. נהדר. טוב מאוד" או: "עוד פעם והפעם תגידי בצורה כזו". הבמאי הקשיב לי קשב רב. למעשה, כולם שם בחדר הקשיבו לי קשב רב. כל מילה שלי הוקלטה, צולמה ותועדה. הרגשתי חשובה. קיבלתי "צומי" בכמויות.

כשישבתי שם, לבדי, מול כל האנשים האלה, בכורסא לבנה ומעוצבת, היה לי פלאש בק לילדות הרחוקה. גילאי 2-5. הייתי ילדה שאהבה להיות במרכז תשומת הלב. היה לי ביטחון עצמי רב והייתי יוזמת שיחות עם אנשים מבוגרים שאני לא מכירה, כך למשל, פניתי לאישה זרה בתור בסופר – "תראי איזו שמלה חדשה אמא קנתה לי" וגם הופעתי בהנאה בריקודי בלט לאורחים המכובדים של סבא שלי בסלון ביתו המפואר. הייתי ילדה-פרזנטורית. החיידק הזה שלי, שהיה רדום הרבה שנים, פיהק לו לרקע, מצמץ כמה מצמוצים בעיניו אל מול אור הזרקורים הבוהק  ואמר – "קיבלתי פה במה – איזה יופי!"

זה ארך עשר דקות-רבע שעה של כייף וריגוש. ואז, כיבו את כל הזרקורים, אמרו לי "תודה" והם כבר היו בעניין של ארוחת הצהריים. לאן הולכים ומה אוכלים. הכוכבת לרגע נשכחה לה. יצאתי החוצה מהאולפן לרחובות תל אביב המפויחת לפגישה עם חברה. חזרתי לאלמוניות

בפרק הבא: הגרוטאה של השכן

אורית בראון אגמי
בלוגרית פעילה ובועטת. היתה עיתונאית שלושה עשורים. היום מלמדת ילדים ביפו ובשכונת התקווה תקשורת ואקטואליה.