אחד הדברים המתסכלים אותי בתור חברת הקהילה הגאה (אני מניחה שם רבים אחרות) , היא תסמונת ה"כן, אבל". תסמונת חמורה המתחילה בקהלה אהבה והבנה של מי מחברי הקהילה שנתקל בה, ומסתיים בהיפוך גמור של "אבל למה בעירום, אם לא היה עירום היו כולם מקבלים אתכם". כאשר ברור לנו שלגבי רבים (לפעמים אפילו אנשי ה "כן אבל") גם אם נצעד במרתף שלוש קומות מתחת לאדמה בחושך בתוך דובונים, לא הייתה קבלה והיו מוצאים סיבה אחרת לטענות ומאנות.
השבוע החולף, שהיה אחד מהשבועות המהותיים ביותר בתולדות הקהילה הגאה בארץ, היה מלא עליות ומורדות. עליות של קהל עצום הצועק למען זכויותיו, תמיכה מכיוונים רבים, ומורדות של אמירות רעות מלאות שנאה, של כתובות נאצה ופגיעה באוהל המחאה בירושלים. השבוע נתקלתי באחד ביטויי ה "כן, אבל" המתסכלים והקשים ביותר, לא רק בגלל הציניות שבו , לא רק כי מעורבת בו משפחה. אלא בעיקר שהוא בא מכיוון המדינה.
אחד המאבקים העיקריים של הקהילה (והוא אכן מופיע ברשימת הדרישות של ארגוני הקהילה), הוא המאבק למשפחה. לאחרונה עלתה הדרישה לדיון דרך חוק הפונדקאות, שהשאיר מחוץ לגדל רק את הזוגות הגאים והגברים היחידניים (כדי שחס וחלילה לא ירמו אותם זוגות, וכי מי ייתן פה בארץ ל"סתם" גבר לגדל ילד). אבל הוא ממש לא הקושי היחיד בהקמת משפחה. למשל המדינה מנהלת כבר שנים מאבק כנגד זוגות.
במדינת ישראל אין למעשה הכרה במשפחות הקשת (משפחות לזוגות גאים), וכאשר נלד ילד, לזוג נשים, ולא משנה כמה זמן הן חיות ביחד, רק אחת תירשם באופן אוטומטי בתעודת הלידה. האחרת, תצטרך להגיע לבית המשפט לעבור תהליך ארוך יקיר ולעיתים גם משפיל. בו בסופו של דבר היא תזכה להירשם בתעודת הלידה, אבל לא במעמד הלידה (מה שהיה פשוט עד לא מעט זמן לגברים).
יש מי שיגידו "אז מה" ויוסיפו "טובת הילד לפני ההורים" . אבל מלבד המשמעות הסמלית של העמדה של אמא אחת כ"אמתית" יותר. יש לזה משמעות מעשית ביותר. במקרים בהם דרושה תעודת לידה על מנת לבצע תהליכים והוכחת הורות הדבר מתעכב (או אף נמנע כמו בדרכון אנגלי למשל) . או כמו במקרה המחריד בו האם המולידה נהרגה בתאונה לפני סיום ההליך, והילד למעשה עדין אינו בנה החוקי של האם השנייה.
אבל גם כאשר בית המשפט פוסק לטובת הזוג, לא מסתיים המסע וטלטלות. מסתבר שבמדינת ישראל, פקידי משרד הפנים נוטלים על עצמם את האחריות והסמכות האם לבצע הוראות בית משפט או האם לדחות אותם. זוגות המגיעים לעם פסיקת בית משפט נתקלים במשרד הפנים בכתף קרה מאוד. עיכובים על גבי עיכובים, דחייה אחרי דחיה בטיעונים שונים (במקרה אחד מדובר בלפחות ארבע דחיות שונות). משרד הפנים למעשה אומר לבתי המשפט "אבל, לא בא לנו", "כן, אבל".
במקרה אחד אפילו הגדיל משרד הפנים לעשות ומחק את אחת האמהות מהרישום, וכל זאת מבלי להודיע לזוג. התהליך נעשה כל כך פוגעני שהזוג פנה לבג"צ למען יסייע ויגיש סעד. ופה מופיעה קרן השמש הראשונה. בפסיקתו מיום 25.7.18, אמר בית המשפט נחרצות למדינה "הפסיקו את האפליה, הפסיקו את ההתעמרות" או בקיצור, בצעו את הוראות בית המשפט. גם יומיים קודם לכו, במקרה נוסף בו, משרד הפנים בטענות שונות כאלו ואחרות ניסה להסביר מדוע הוא גורר את רגליו ואינו מבצע את פסק הדין, נאמרו ע"י השופטים מילים קשות כנגד המדינה והתנהלותה.
אני מקווה שפסקי הדין בעתירות המדוברות יביאו את השינוי הרצוי. כי בינתיים משרד הפנים לא רק גורר רגליו במקרים של זוגות להטב"קים (מדהים כמה אנרגיה משקיע המשרד ברדיפה של זוגות אלו, לעומת התמודדות עם בעיות אחרות ). לא אף מקשיח את עמדתו, ומקשה את רישום ההורות במעגלים הולכים וגדלים, וכעט דורש גם מזוגות לא נשואים צו הורות מהגבר. ואף החליף את הסימון "אב" ב"אב ביולוגי" (מה שמצריך צו הורות לגבר שהביא לעולם ילד בתרומת זרע).
אני יושבת וכותבת שורות אלו והמהרהרת לעצמי מה היה קורה ללא המחאה שפרצה בשבוע. אני לא יודעת, אבל אני מרגישה את השינוי באוויר.
מקווה לראות רבים מכם במצעד הירושלמי הגדול בתולדות העיר. ב-2/8 נפגשים בגן הפעמון
