לפני שהייתי אמא סיפרה לי חברה טובה שהיא ובעלה לא מפסיקים לריב מאז שנולד להם ילד.
שאלתי אותה בחצי חיוך ׳על מה כבר יש לריב?׳ והיא ענתה לי בפליאה: ׳על הכל. הכל! היום למשל רבנו אם הילד יאכל בכפית או במזלג. מלחמת עולם. עכשיו אנחנו לא מדברים!׳
'מה זה כל כך חשוב?', הקשיתי, אבל רק כשהפכתי לאמא הבנתי. שני אנשים שונים, עם רקע שונה והשקפות שונות, נדרשים לקבל אינספור החלטות משותפות עבור גורם שלישי.
מתכון לאסון.
רב-המכר ׳גברים ממאדים ונשים מנגה׳ של ד"ר ג'ון גריי נכתב לפני יותר מ – 20 שנה וכבר עובד לסיטקום ולמופע יחיד בברודווי, ועכשיו גם כאן, בארץ, הוא זכה לעיבוד בימתי של ליאור כלפון ומועבר ע"י לא אחר מאשר אלון גל, "המאמן הלאומי" בשבילכם.
את הספר אפשר לתמצת במשפט אחד: גברים ונשים הם קווים מקבילים שלא יפגשו לעולם. ובכל זאת, הם נפגשים מדי יום ובוחרים לבלות את חייהם יחד ומאז שהם נפגשו מערכת היחסים ביניהם נידונה לתסריט ידוע מראש. מקור הפער העיקרי: כל אחד מבני הזוג מצפה שהשני יתנהג כמו שהראשון היה מתנהג לו היה במקומו. ציפייה לא ריאלית על פי תאורית הגלקסיות הנ״ל, שכן כל יצור יודע להתנהג כמו שמתנהגים בכוכב ממנו הוא בא.
וכשלא עומדים בציפיות שלנו אנחנו מתאכזבים, צוברים תסכולים מתמשכים ומכאן מדובר בכדור שלג שייעצר רק ברבנות. או בטיפול זוגי, אם תופסים אותו בזמן. חשיבות של מערכת זוגית איכותית מתחדדת עוד יותר כשאתם הופכים להורים, כי, כמאמר הקלישאה, הכל מתחיל בבית וכשהיומיום מלווה במתיחות ובחיכוכים רבים, הילדים מרגישים את זה, סופגים, מושפעים, סובלים וגם עלולים להעתיק את הדפוס הלקוי לחייהם כילדים וכבוגרים.
אז כדי לפתור בעיות צריך, קודם כל, להבין את המנגנון שיצר אותן. בהשראת הספר משרטט אלון גל את השוני בקווים כלליים:
קשר – יכולת
ברמת היומיום נשים עסוקות באיכות הקשר. מודדות אותו, מודעות אליו, מדברות עליו, ערות למטוטלת היחסים על בסיס כמעט רגעי. גברים לא חושבים על הקשר ביומיום. מה שהכי מעניין אותם והכי חשוב להם הוא היכולת שלהם. בכל תחום. במיינד שלהם הם כל היום בתחרות. לא משנה במה, רק תביאו משהו או מישהו להתחרות בו.
לדבר על הבעיות – להיות לבד
לכן, כשמתעוררת איזו בעיה, נשים רוצות לדבר עליה מתוך דאגה לאיכות הקשר וגברים בכלל לא מבינים על מה יש לדבר. הם עסוקים עכשיו בטיפוח יכולת כלשהי. מבחינתם, אם הבעיה עברה היא שייכת לעבר, אם זו בעיה עתידית אין טעם לדבר עליה בהווה ואם זו בעיה בהווה, הם מעדיפים לפתור אותה לבד. ב׳מחבוא׳ שלהם, פיזי או מנטלי, ושלא תעזי להכנס לשם ולהציע לגבר שלך עזרה כי כשאת מנסה 'להציל' אותו את פוגעת לו ביכולת.
מולטי-טסקיות – חד משימתיים
נשים מסוגלות לעשות המון דברים בבת אחת, זה ידוע. גברים, לעומת זאת, הם חד משימתיים.
כדי לפתוח תיקיה חדשה הם חייבים לסגור את הקודמת, לכן הם גם נוטים להזניח את עצמם אחרי ההתמסדות: תיק ׳חיפוש כלה׳ נסגר ועכשיו הם פותחים את תיק ׳כסף, עבודה׳. שני תיקים פתוחים בו-זמנית יגרמו לוירוס קטלני. מכאן גם התסכול הידוע של לבקש מבן הזוג לתקן/לסדר משהו בבית במשך חצי שנה, גם אם התיקון לוקח 5 דקות. וכשאת רואה אותו, אומר גל, עם המברגה מתקן איזו ידית ומבקשת ממנו ׳אם כבר אתה עם המברגה, אולי תתקן את הבורג הרופף ההוא בארון?׳ גמרת עליו לגמרי. השתגעת? משימה בתוך משימה? זה כבר יחכה לפעם הבאה
אמוציונלי – רציונלי
מצבי הרוח של האשה נעים בגלים – ups and downs, ואף מילה על המחזור החודשי, זו תהיה טעות שאין ממנה חזרה.
גברים הם יותר רציונליים, שזו אחלה תכונה, רק שאם הם רציונליים בזמן שאנחנו אמוציונליות, הם שמים נפשם בכפם. כאן מעניק גל לכל גבר באשר הוא טיפ חשוב כאילו אשה מדברת מגרונו: כשאתה מרגיש את הגל מגיע, אל תנסה לעצור אותו. פשוט תגלוש עליו. כשהיא למעלה, תעלה איתה, כשהיא למטה, רד איתה. תגייס את כל כישורי האמפתיה שלך, גם אם הם תיאטרליים, ותגיד את המילים הנכונות עד שהגל יעבור. אחרת יצטבר שם, בין הגלים, חול ומשקעים ואתה כבר יודע מה תסריט ברירת המחדל.
תשומת לב – אמון
אשה במערכת יחסים היא כמו גינה, כדי שהיא תפרח צריך כל הזמן לטפח אותה. מילים יפות, מחוות רומנטיות, דאגה, רגישות, התעניינות. אין מנוחה, אין ימי חופש, אין הנחות, אחרת היא תיבול מאוד מהר ולך תמצא עכשיו גנן שיעזור לך להתחיל הכל מההתחלה. בשתי מילים: תשומת לב. כל הזמן.
גברים, לעומת זאת, צריכים מאתנו, הנשים, דבר אחר לגמרי: אמון. עשי טובה, תסמכי עלי. תפסיקי להטיל ספק, להזכיר, לוודא, או לרמוז בכל דרך אחרת שאת חוששת שאני עלול לטעות, גם אם רוב הסיכויים שאת צודקת (גם) בזה. אם את מפקפקת, את מטילה ספק ביכולת שלי, שהיא (ראי סעיף 1) הדבר שהכי חשוב לי.
אז אנחנו מדברים בשתי שפות שונות ובמשך כל חיי הזוגיות שלנו אנחנו מנסים ללמוד זה את שפתו של זה, וכשמגיע הילד הראשון נכנסים המון מונחים חדשים ללקסיקון של כל אחת מהשפות והחיים הופכים לבבילון אחד גדול. האתגר האמיתי הוא להשלים עם העובדה שאין כאן עמדה נכונה או לא נכונה, אלא הבדלים לגיטימיים בהשקפת העולם, ובסופו של דבר לא משנה אם הילד יאכל בכפית או במזלג, העיקר שהוא ירגיש שאבא ואמא הגיעו לקו המשווה. אחרי הכל, צדק הוא רק כוכב.