אבא טס לאיטליה ואימא נשארה כדי לספר….

כל כמה חודשים אני אורזת לו מזוודה.
הוא נוסע לכמה ימים לריטריט של שקט ומדיטציה.
הפעם לאיטליה.
אלו הם ימים של אגירת כוחות עבורו כאבא בחינוך ביתי.
כאדם בפני עצמו.
אז אני נושמת עמוק עמוק עמוק.
סוג של ריטריט בתנועה עבורי.
24 שעות ביממה, לבד עם שלושה ילדים וכלבה.
מזל שהמשפחה המורחבת בסביבה.
עכשיו הכל שקט ואופטימי…מתפללת לכוח עד יום שלישי שיחזור שליו בליבו ושמח בחלקו.
ממליצה לאפשר לבן הזוג את מה שהוא צריך.

שגיא

 

יומיים אחרי שנסע…הקטנה חלתה

צארלי2

לילה לבן עם קטנה ומתוקה שקודחת מחום.
אפילו הנובימול בקושי הוריד את החום מארבעים ל-39.
לחבק אותה ולדאוג. לשטוף פנים במים מצננים.ללטף את הגוף הקטן שלה במגבונים מקררים.להחליף בחמש בבוקר חיתולים מצחינים.
ללחוש לגדולים שינסו עוד קצת לישון כי רק שש בבוקר, אבל הם דואגים לה ומתעוררים להצטרף לחיבוק.
לדעת שהאהוב באיטליה מודט ומודאג.
לסלק מחשבות של קורבנות ובדידות.
לנשום ולהישאר אופטימית ליום הארוך שלפנינו.
להיות אמא.

ואז רגע לפני שהוא חוזר מטוסקנה

טוסקנה

מסע משפחתי ותקשורת מהלב
הנסיעות של שגיא אהובי הפכו לנקודות ציון משמעותיות במסע המשפחתי שלנו.
יש לי זכרונות מכל נסיעה, כאשר במבט לאחור הרוב נראה ורוד, גם אם לא ממש כך היה.
בפעם הראשונה היינו זוג טרי ובשיא ההתרגשות הוא נסע והקפיד על כללי הקבוצה, בלי טלפונים ובלי מסרים. פתאום היה שקט, דממה.
אחר כך נשארתי לבד עם תינוק בן חודש, תרגלתי אמהות. זה בסך הכל שבוע, גג תשעה ימים, אבל באינטנסיביות פנימית.
כל שנה נוסע כמה פעמים לכמה לילות, שולח תמונות ומלא הודעות, הוא תמיד דואג, כי הייתי בהריון עם השניה, ואז עם השלישית, ואפילו היום הגדול עוד לא בן שש. אינטנסיביות 24/7 . חינוך ביתי.
לפעמים ניסיתי לגוון ולהיות אמיצה, יצאתי איתם להרפתקאות בצימרים ברחבי הארץ, נסעתי להורים, הסתובבתי בדרכים, בסוף הבנתי שהכי קל לשמור על שגרה ולהישאר בבית צמודה לגיסי וחמותי שהיא תמיד תמיד גלגל הצלה.
הפעם משהו השתנה ממש.
היה קל.
למרות החום והוירוס בטן והתעוררות בלילה בגלל דרקונים שבקרו את מרקו בחלום והשכמה מטורפת כל בוקר בשש מסימון.
למרות ואולי בגלל, התמונות מעוררות הקנאה מטוסקנה, כמו זו המצורפת פה לפוסט.
היה קל, כי בכל פעם שנסע הקפדנו לדבר. לשתף בקושי, להכיר בו, לתת לו מקום. במיוחד בנסיעה שקדמה לזו ושהיתה עבורי שיא הקושי.אחריה התמוטטתי כמעט שבוע.הייתי עייפה.מותשת.כועסת.רגישה ועצובה מאד. כי בו זמנית שמחתי בשבילו שיש לו משהו שהוא מתמיד בו כבר 12 שנה וגורם לו אושר וגם שנאתי את הדבר הזה.
שנאתי וזעמתי מבפנים על הקבוצה שלו, על הצורך הזה, על כך שאני והילדים לא חלק מהדרך הזו. וסיפרתי לו על כל הרגשות שהוא חזר. סיפרתי על קונפליקט שקשה לי להכיל. והוא הקשיב. ממש הקשיב.
כי זה היה הצד שלי ונתנו לו ביטוי. כי במסע שלו גם אני התפתחתי וגיליתי כוחות פיזיים ותעצומות נפש כבת זוג וכאימא וכי היה לי ברור שהוא ייסע שוב.
כי זה חשוב לו וזה טוב לו וכי ידעתי שאם אבקש שיישאר הוא יישאר.
והידיעה הזו העמיקה את המסע שלנו כמשפחה והפכה את הנסיעה הפעם לקלה. ממש קלה. כי לא היה מטען ולא היו רגשי אשם והבטנו לקונפליקט בעיניים. בעיניים של הלב.
ואיזה כיף שהיום זה נגמר ובלילה מאוחר כשנישן הוא ייכנס הביתה ומחר אני בדייט עצמי בים.
כמה שעות פשוט לבד.

וכמו תמיד, שואלים אז כבר עונה שאפשר לשתף חברים ולשתף בסיפורים ולהגיב באהבה ועדיף באופטימיות.

 

בפייסבוק: חינוך משפחתי

הדר ושגיא גלאור
הורים ומשפחה בחינוך ביתי. שגיא גלאור וד"ר הדר פרנקו גלאור מכפר ויתקין francohadar@gmail.com 052-2744621