השאלה האמיתית היא האם תשלמו את המחיר ביום מן הימים?
האם תובלו לגרדום באשמת טמטום ההמונים ואני ביניהם? האם נצליח להישאר קבוצה נפרדת שאיננה מורמת מעם, אלא כבר נפרדת מעם. נמאסתם מטומטמים ומטמטמים כאחד על כך שאני צריך לבטל את הטלוויזיה שלי כדי להימלט מכם, על כך שאתם פשוט מחרבנים לנו על המוח ומגישים לנו את ה-זבל ה-מעובד ה-מרגש המגעיל הזה!!! אינני יכול להתחבר לסיפורה של הילדה הווייטנאמית גידמת שנולדה בידי עז וגודלה ע"י שבט קניבלים שהחליטו באופן חד-פעמי ומתמשך לא לאכול אותה כאשר היא עטופה בחבילה הדוחה והמעקרת שעטפתם אותה! יש לכם מודעות קלושה למה שאתם עושים? אתם מגדלים דור של אנשים שסף הגירוי שלהם כל-כך שחוק. (אבא)
לכן כל מה שתחשוק בו נערה בת 15 זה ערס עם קעקוע על הראש, לכן כל מה שתחשוק בו נערה בת 15 זה להיות תחת אור הזרקורים, ולו ללילה אחד בלבד, לכן כל מה שתחשוק בו נערה בת 15, או בעצם לא תחשוק אלא פשוט תתמסר אליו בלי לשאול שאלות, זה סם מסמם את הדעת, כמו הטלוויזיה, שגם אליה היא התמכרה בלי לשים לב.
וכך, במקום להיות מזועזעים עדיין בגלל התאבדותו, בנסיבות "כלכליות" של תיאודור זוזוליה המנוח, שעשה את המעשה הנואש הזה מול בתו, שהיא גם אמא, וה' ישמור אותה עם אילו מראות היא צריכה להשכיב את בתה לישון בלילה, מדינה שלמה עדיין עסוקה בזמר מטומטם ותאו בצע, שהאגו ירד לו לז- – בגלל שהוא…..מפורסם. והבחורות הללו שהוא פיתה, יש אלפים כאלה, שלא הייתה להן בכלל הפריבילגיה להתפתות, כי איזה סרסור מבושם בדולרים הביא אותן מכפר קטן בלי לשאול שאלות, הישר לתוך הג'ונגל הווירטואלי כאן. היישר לתוך המסך המעוות שנהיה לכל כך הרבה גברים ונשים מול העיניים. המסך הזה שאיתו הם נרדמים בלילה, ואיתו הם חרמנים בלילה ובגללו הם מכניסים בנות בנות 15 למיטה מלוכלכת. המסך המקולל הזה שמשדר לי זבל 24 שעות ביממה, עוד ריאליטי ועוד ריאליטי, ועוד מנחה יוצא ריאליטי עאלק מתוחכם, בסה"כ שם עליו משקפי היפסטרים, וכבר הגיע לגיא פינס, מצא כוסית והנה הוא חלק מהקטע. וגם הוא ישבר מתישהו מעודף הטסטוסטרון שהמרקע מציע כשהוא משדר כוסיות קטנות לוליטות כאלה ששרות שיר מרגש, ומורידות לך דמעות. ואז אתה מתבלבל, אני אמור לרחם עליהן? לאהוב אותן? לזיין אותן? –חומר למחשבה–. (אמא).
שאנחנו כבר לא מסוגלים להתרגש סתם, או ליהנות מידיעה חדשה שאיננה "מרעישה" או "דרמתית". שאנחנו כבר לא מסוגלים להאמין בנבחר ציבור ולשמוע מילים בעלות תקווה. שאנחנו לא מסוגלים להתייחד רגע עם זוגתנו ולהגיד או לא להגיד ולהביט בה בהערצה. שאנחנו כבר לא מסוגלים להאמין ב"הוא אוהב אותה" ומרגישים צורך מידי להתנצל על כך שהוא אוהב אותו והיא אוהבת אותה וכו.. שאנחנו מבסוטים מקיומו של אלוהים ומהאפשרות שלנו להרוג אותו במחי קולמוס. שאנחנו כלואים בתבניות של מחשבה מפחד הטמטום שלכם.
אנחנו, העומדים בצד, מבקשים להתנתק מהמהירות שלכם, לא כי אנו איננו מסוגלים עליה אלא כי היא מוציאה מאיתנו כל שמץ של תחושת חיות, כמו מסחטת פרי אנחנו נשארים רק עם הקליפה, מרוקנים מבפנים. אתם פושעים, אין מילה אחרת המתאימה לתיאור מייצרי ומחוללי תרבות ההמונים הנרקמת פה לעיננו, אני סבור כי אתם צריכים לשלם עונש על מעשיכם, סירוס ועיקור רעיוני ופיזי יתאים לדעתי… (אבא)
