אבא, אתה עומד למות?

איך מסבירים לילדה בת שלוש על חוקי העולם, משאירים אותה עם חיוך על הפנים, והופכים את ההבנה הזאת למקצוע

צילום פרטי

אני נולדתי כשהוא היה בן 56. "הנסיכה שלי" תמיד הוא קרא לי, ועדיין קורא לי כשהוא כבר לא זוכר את השם שלי.

צילום פרטי
צילום פרטי

אבא שלי לימד אותי חמלה, ענווה, עדינות, סבלנות, כוח שקט, איפוק, שאני יכולה להתמודד עם הכול וכולם, אופטימיות ואהבה. אלוהים כמה אהבה.

"מי זה? סבא שלך?"

"לא, זה אבא."

"את לא מפחדת שהוא ימות?" אני אפילו לא זוכרת מי שאל את השאלה כשהבנתי את המשמעות שלה בפעם הראשונה.

הייתי בערך בת שלוש, ילדה קטנטונת עם שתי קוקיות ארוכות ארוכות ושמלה מעומלנת בפארק המשחקים, מתבוננת על אבא שלי ליד הספסל ולא מבינה למה הוא צריך למות.

"אבא, אתה עומד למות?" שאלתי אותו כשחצינו את הכביש לכיוון הבית.

"אנחנו נולדים ואנחנו מתים. גם אני וגם את, זה חלק מהמקצב של העולם. אף אחד לא יודע מתי ואיך. מה שחשוב זה איך אנחנו בוחרים לחיות את החיים שלנו ומה אנחנו עושים פה בין הזמן שנולדנו ועד שנמות. לי היו חיים נהדרים ואני מאד שלם איתם, וכשהזמן שלי יגיע אני יודע שזה בסדר גמור שאמשיך הלאה, ותזכרי שאני תמיד אוהב אותך.

תהיי אדיבה, חיובית, תעשי טוב ותמיד תגידי למי שאת אוהבת – שאת אוהבת אותם וכמה שיותר. ולעולם אל תלכי לישון בלי לומר אני אוהבת אותך גם אם את כועסת."

נכון, הוא היה מבוגר מאד, בגיל. במספר. לא ברוח ולא בגוף.

צילום פרטי
צילום פרטי

מהיסודי ועד כיתה י"ב הוא עדיין ליווה אותי בכל טיול שנתי עם הקרבין שלו מהמשמר האזרחי ועשה סנפלינג כמו ילד בן שמונה עשרה כשהוא בן 74 ומשאיר את כולם מאחורה לאכול אבק.

ואפילו שסיימתי קורס קצינות ויכולתי ללכת לגמרי לבד מתחנת האוטובוס הביתה, הוא היה מלווה אותי הלוך וחזור בהליכה איטית ושעות של שיחה על הכול וכלום.

אפס שיפוטיות. כל דעה, מחשבה, רצון, הגיג וחלום שהעליתי בשיחות שלנו היו לגיטימיים לחלוטין. "אני אוהב אותך, לא משנה מה. תמיד תזכרי את זה."

ואני זוכרת. תמיד.

ככה מרגישה עיר מקלט.

היום אבא דב בן 92, עם דמנציה מתקדמת שהפכה אותו לפעוט שובב (וגדול) שרק מחפש גלידה, שוקולד ועוגיות ונרדם כל שעה לכמה דקות של נמנום.

נכון, רוב הזמן הוא לא זוכר את השם שלי ומסתפק ב "נסיכה שלי" או "מרגריטה" אבל אני זוכרת את כל מה שלמדתי ממנו ומשתדלת לקיים את זה בחיים הפרטיים ובקליניקה שלי.

אבא שלי הוא עיר המקלט שלי, ואני עיר המקלט עבור כל מי שעוברת בדלת הקליניקה שלי.

צילום פרטי
צילום פרטי

מעפר הגענו ואל עפר נשוב, זאת האמת היחידה. ומה שאנחנו עושים בין לבין זה מה שנחשב.

תחבקו, תאהבו, תתרכזו במה שחשוב, תחלמו בענק ואל תפחדו מהמוות כי הוא כאן בדיוק כמו החיים כך שכדאי ליהנות מהם ככל האפשר.

מוזמנות להמשיך לעקוב:

פרופיל אישי – פייסבוק

דף עיסקי

אינסטגרם