הבלוג של גלית דיאמנט

סיפורים מהקישקע

כותבת בעיקר אותי. יהיה לי הכי כיף בעולם לדעת שקראת והרגשת שכתבתי גם אותך.

עדכונים:

פוסטים: 80

החל מאפריל 2013

חג האהבה היום, ואנחנו כאן בעניין ילקוטים, חיילים וילדים – המשולש הכי ישראלי שיש (יד ביד עם חומוס, במבה, קוטג’ ושוקולד השחר, לא בהכרח לפי הסדר הזה). אם אפשר על הדרך לעשות גם משהו קטן וטוב למען ההרכב המנצח הזה – דיינו. בואו נפתח את הלב ואת הכיס ונשמח ילד שאין לו. פרוייקט מקסים של סלונה ועמותת “צימאון” של שלמה ארצי. תהיו טובים ותעבירו את זה הלאה.

22/07/2013

ילקוטים אף פעם לא עשו לי את זה. אף פעם לא הרגשתי שייכת אליהם או איתם. על פניו זה די מוזר: הרי ילקוט ראשון הוא אחד הדברים הכי ישראליים שיש, במקום החמישי המכובד אחרי חומוס, במבה, קוטג’ תנובה ושוקולד השחר (לא בהכרח לפי הסדר הזה). אבל אני הרי גם לא הייתי ישראלית עד הסוף, כי את החינוך הראשוני שלי קיבלתי בארצות הברית, ואני לא יודעת איך זה היום אבל בימים ההם ילדים לא הלכו עם ילקוט לכיתה א’. גם לא החזרנו הביתה ספרים ומחברות. אם אני זוכרת נכון גם לא היו לנו שיעורי בית.

מה שכן, היה לי לאנצ’בוקס: קופסת פח או פלסטיק מאויירת ובה תרמוס קטן לשתיה ומקום לכריך, שעל פי רוב היה עם חמאת בוטנים או חמאת בוטנים וריבה. לא זוכרת איך היה נראה הלאנצ’בוקס הראשון שלי, אבל אני זוכרת שנורא אהבתי את סנופי, ובשלב כלשהו, נדמה לי בכיתה ג’, היה לי תיק אוכל שהיה נראה בדיוק כמו הבית של סנופי ואהבתי אותו בטירוף. הייתה לי כזאת אובססיה לתיק האוכל הזה, עד שיום אחד באתי לרדת מההסעה ואז נזכרתי ששכחתי את התיק על הספסל באוטובוס, רצתי חזרה לקחת אותו, הנהג לא חיכה שארד וכך נסעתי עד סוף קו ההסעה בלי לדעת איך לחזור הביתה. טראומטי כמעט כמו המטפלת הישראלית של החברים שלנו עדי ואלדד, שהכריחה אותנו לאכול יוגורט אוכמניות עד שכמעט הקאנו. ומה פתאום נזכרתי בזה עכשיו?

בשנת 78′ חזרתי לארץ ילדה בת אחת עשרה עם שרידי מבטא אמריקאי ולכסיקון שיש בו הרבה בבקשה, תודה, סליחה ופגעת ברגשותיי (יו הרט מיי פילינגז. באנגלית זה תמיד נשמע הרבה יותר טוב),   קיצר – לפלפית עם קבלות. נחתתי בכיתה צפופה במבנה ישן ובו ארבעים תלמידים קוצניים בעלי לכסיקון של זוזי, נו כבר, מי שעומד מאחוריי ומצדדי הוא העומד ותביאי ביס. החיספוס הזה קסם לי וכל כך רציתי להיות חלק מזה אבל איכשהו זה אף פעם לא הצליח לי, מה שבלט כבר ביום הראשון ללימודים, כשהופעתי עם תרמיל גב חמוד, נדמה לי בצבע כחול עם רצועות אדומות. הייתי בטוחה שזה בסדר גמור, עד שנחרדתי לגלות שהייתי היחידה בכל בית הספר עם תיק כזה. לכל שאר הילדים היה ילקוט אדום, או שחור, או חום, מבריק, עם שתי רצועות  גב. ילקוט כבד, שאי אפשר לשמוט אותו מהכתפיים בנונשלנט, כי חייבים להתיישב או לעקם את הגב הצידה כדי שישתחרר. וכשהוא היה נופל ארצה, הוא היה משמיע בום על קולי של נוכחות, ואני כל כך רציתי גם להיות נוכחת בתוך הקולקטיב המגניב (או הגזעי, כמו שאמרנו פעם), אבל הייתי תקועה עם מה שהפך להיות התרמיל המוזר מחוצלארץ, של הילדה החדשה מאמריקה.

מה שכן, אחרי חצי שנה עשיתי תיקון: ביומולדת שתים עשרה, לכבוד בת המצוה, ביקשתי מההורים שלי תיק שכל: תיק בד בצבע חאקי, עם רצועה ארוכה שאפשר לרתום על הכתף או בהצלבה. בפנים היו שני תאים גדולים וגם מקום לעטים ועפרונות. ראיתי אותו בפעם הראשונה אצל טלי, בת הדודה שלי מחיפה (הידועה בכינוייה הבתדודה מחיפה), הוא היה נראה לי מספיק גזעי מצד אחד, אבל מצד שני היה כאן הימור, כי לאפאחד מהכיתה שלי עדיין לא היה. להפתעתי זה תפס: ילדים אחרים ראו ונדלקו ומיהרו לזנוח את הילקוט האדום ולעשות טרייד אין לדבר החם הבא. וכך זכיתי להוביל טרנד בגיל 12. זה לא הפך אותי למלכת הכיתה וגם לא לחברה במועדון הסגור אבל דורגתי במקום ריאלי ברשימה וזה היה יותר טוב מכלום, כי כבר לא הייתי זרה.

בכיתה ח’ כבר שתיתי נסקפה, ניגנתי בגיטרה, שמעתי הרבה ביטלז והייתי חסידה מושבעת של דה ווייס (אוף פיס, כמובן). התחלתי לחשוד שילקוטים הם חלק מקונספירציה ממסדית והתנערתי מהם לצמיתות. במקומם, באתי לביה”ס עם סל נצרים עגול עם ידית ומכסה, שקניתי בשוק הפשפשים יחד עם הבתדודה מחיפה שבאה לביקור. כבר לא הייתי גזעית. הייתי “זרוקה” עם אמירה. הכי כיפה אדומה אה-לה וודסטוק שיק.

אבל בכיתה ט’ עברתי ללמוד ברמת השרון והסלסלה החביבה לא התיישרה עם תצוגת הלקוסט והבנטון שפקדה את ביה”ס חדשות לבקרים. לא זוכרת לאיזה דגם החלפתי. זה גם לא חשוב, כי כעבור שנתיים החלפתי גם את רמת השרון, על רקע אי עמידה בתנאי הסף של החולצות הממותגות.

אם אני זוכרת נכון, בכיתה י”ב סגרתי מעגל, כי כמו בכיתה א’, לא היה לי תיק. השלמתי עם העובדה שכנראה לא נועדנו להיות, מה גם שהייתי הרבה בים והיו לי רק שלוש מחברות, כך שהקונספט גם היה לי מיותר.

מאז אני בעיקר חובבת נעליים, ועל פי תפיסת עולמי, מה שזוג נעליים חדש יכול לעשות, אף טיפול פסיכולוגי לא יצליח לעשות, וסליחה רטרואקטיבית לזיגמונד, קארל וכל חברי הקהילה המלומדת, אבל זה כבר באמת נושא לסיפור אחר. בכל מקרה, זה לא אתם, זאת אני, ואנחנו כאן בעניין ילקוטים, חיילים וילדים – המשולש הכי ישראלי שיש (יד ביד עם חומוס, במבה, קוטג’ ושוקולד השחר, לא בהכרח לפי הסדר הזה). אם אפשר על הדרך לעשות גם משהו קטן וטוב למען ההרכב המנצח הזה- דיינו.

אז פתחו את הלב ואת הכיס לפרוייקט ערכי, שווה ושובה-לב של עמותת “צימאון”, שמטרתו רכישה, אריזה וחלוקת ילקוטים לילדי משפחות נזקקות של חיילי צה”ל. ויש לי עוד בקשה קטנה: אחרי שתהיו טובים – תהיו מעולים, ותעבירו את זה הלאה.

לתרומת ילקוט לילד שאין לו, סמסו עכשיו 5656 ותרמו 10 שקלים.

embedded by Embedded Video

עוד מהבלוג של גלית דיאמנט

תצוגה מקדימה

שי פירון, תהיה ריאלי.

בהמשך לעתירת ביה"ס הריאלי לבג"ץ נגד משרד החינוך, אני פונה להיגיון הישר שלך ומבקשת ממך בכל לשון של בקשה שתפעיל אותו. כן, אני יודעת שאתה כבר לא עומד בראש משרד...

תצוגה מקדימה

לא נוח.

את משבר גיל הארבעים שלי חטפתי בדיוק לפני ארבע שנים, בגיל 42 וחצי, בערב כיפור. הבת שלי הודיעה שהיא רוצה להתחיל לצום, ואני החלטתי להכין ארוחה מפסקת ולצום יחד איתה לאות סולידריות. מיהרתי לענייני מכולת ובישולים, ועוד הייתי...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

הדייט שלי עם אריאל

גילוי נאות: אני שונאת כביסה. שונאת לכבס, שונאת לקפל, והכי שונאת להחזיר למקום. חדר הכביסה שלי מזכיר לי את הקיטון של רסקולניקוב בחטא ועונשו: צר, אפלולי ומדכא, רק שבמקום מיטה...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה