SALT: מלח מים

לא לגמרי ברור מה הסגנון של מסעדת סולט, אבל החלל הלבן והמרווח, הצלחות הגדולות והשירות המחוייך – כולם משרים איזו נייטרליות נעימה, שמסתדרת עם התפריט המגוון

מנת דג ב Salt

אני אוהבת מלוח. לפעמים אני אוהבת מלוח מדי. אני יודעת שאני יוצאת דופן, אבל מה לעשות – קיבלתי בלוטות טעם עם הפרעת קשב.

לכן אני קצת מאוכזבת לגלות שמסעדת SALT ממוקמת ישר מול הים על טיילת הרברט סמואל, ובכך מסיקה שהיא מתייחסת בשמה למי הים המלוחים ולא לטעם השנוי במחלוקת. ואני כבר פינטזתי איך לכולנו, חובבי הקצת-יותר-מדי-מלוח, נמצא מקום שבו יבינו אותנו סוף סוף, שנוכל לדבר על איך זה לחפש בכל מקום את המלחייה, ולנשנש את הפופקורנים האחרונים בקופסה. אז לא, בסולט לא ממליחים יותר מדי, הטבח לא מאוהב והטעמים לגמרי מאוזנים ומעודנים – אך למרבה השמחה גם לא משעממים. רק לפעמים במהלך הארוחה חשבה דורית שותפתי שיש יותר מדי מלח, וזה כמובן בדיוק השלב שבו אני התענגתי במיוחד.

סולט משתתפת בפרוייקט "שף תאכל" במסגרתו משלמים 79 שקל לארוחה הכוללת מנה ראשונה, עיקרית וקינוח. עבור מה שאנחנו מקבלות כאן זהו סכום מצויין, גם כשהחלטנו לעבות אותו עם בקבוק יין אדום מהמבחר המספק.

לא לגמרי ברור מהו הסגנון של סולט – יש דגים, יש פסטה, יש מאזטים, אבל קשה לקרוא למסעדה הזו מסעדת דגים או מסעדה איטלקית, וגם ים תיכוני זה לא ממש זה. החלל הלבן והמרווח, הצלחות הגדולות, השירות המחוייך – כולם משרים איזו נייטרליות נעימה על סולט, שמסתדרת עם התפריט המגוון, שלא מתחייב על סגנון.

במנות אנחנו מרמות קצת ומנסות את השתיים שחורגות מסכום העיסקה של "שף תאכל", ומבקשות תוספת של 10 שקלים. בדרך עליהן אנחנו מדלגות על האופציה של שני מאזטים לכל אחת מאיתנו במקום מנה ראשונה גדולה, מה שיכול היה לרצף את השולחן בהבטחות כמו בואיקוס (תחי בולגריה!), פלפלים קלויים חצילים מאודים וסלט גרגירי חומוס. במקום זאת נוחת על שולחננו סלט עגבניות וגבינת עזים:

אני מאוד מרוצה מהסלט הזה. יש בו כמות נדיבה של עגבניות, הן מוערמות בהר די רציני על הצלחת, עם גבינת העזים, זיתי קלמטה, בצל סגול – מנה צבעונית ושמחה שפותחת את התיאבון. לדורית יש השגות על כך שהעגבניות חתוכות ברצועות מאוד דקות, כמעט שקופות, היא חושבת שזו התחכמות מיותרת ואפשר היה לחתוך אותן רגיל. אני אומרת – מי שלא מנסה לא טועה. גם בשביל המנה השנייה שביקשנו, צריך להוסיף סכום של 10 שקלים. זהו טרטר דג הים עם חציל קלוי.

עכשיו אנחנו מתחילות להרגיש קצת ים, מעבר לדבר השחור הזה שגליו מתנפצים מקור כמה מטרים מאיתנו. זו מנה דגית מאוד וטרייה, ואנחנו סולחות לה על שהיא שומרת את זהות הדגים המטורטרים בסוד, מה שמעורר חשד כי זהו ערב רב של מה שעלה ברשת היום. הצזיקי שבתוכו טבול הדג האלמוני שלנו סיפק כמויות גדולות של שמיר, שתמיד עושות טוב – ועם החציל הקלוי, זו מנה במרקם טוב, שמספקת חוויה, ואנחנו אפילו לא צריכות לחם כדי למצות אותה עד תום. אנחנו נשארות עם המוטיב הדגי גם באחת הבחירות שלנו למנה העיקרית: מוסר ים. מיד אחריו יגיע ניוקי פורטבלו. הביטו בשניהם ואז נדבר עליהם:

שתי המנות העיקריות היו מצויינות אבל דומות מדי. ודווקא בשלב שחשבנו שסולט הוא אחד המקומות היצירתיים האחרונים שפגשנו. מה בין מוסר לניוקי, תשאלו? זה לא הם, זה הארטישוק. לשף כאן יש אובססיה רצינית מאוד עם הירק הזה, וגם אנחנו אוהבות אותו מאוד אבל כמעט הצליחו להמאיס אותו עלינו דווקא עכשיו. המוסר מפלרטט עם כל המשפחה – גם עם הארטישוק הרגיל וגם עם הירושלמי, שמקיפים אותו משני צדדיו. הניוקי מגיע עם ארטישוק רגיל שנדמה לנו שהוצא בדיוק מאותה מרינדה של המוסר. לנו זה משנה. כשאתה אוכל במסעדה ורוצה לטעום מהצלחת של שותפך, די מבאס לגלות שם בדיוק את המרכיבים שיש בשלך. גם כשהארטישוק טרי, חמצמץ וחמוד כל כך.

מעבר לכך, המנות העיקריות לא רעות בכלל. דורית מתלוננת שהמוסר מלוח מדי – אני כאמור אוהבת את זה, ובכל מקרה הוא עשוי מצויין, עם לימון כבוש, צלפים ושקדים קלויים. גם המנה הזו דורשת עוד קצת מאמץ מטעם הסועד – תוספת 15 שקל.

ניוקי הפורטבלו – כמו ניוקי השרימפס, עוד אופציה בתפריט – לא עולה מעבר לסכום התפריט הקבוע – כאמור, 79 שקל. הוא עשוי כהלכה, לא התקמצנו כאן על פטריות הענק הטעימות ולא על החמאה, שהיא מרכיב חובה בכל ניוקי.  מנות עיקריות נוספות שאפשר למצוא כאן הן קבב טלה ופילס דניס, וגם סטייקים אבל הם כבר עולים תוספת של 29 שקל ואז נדמה שכל הדיל של "שף תאכל" קצת מאבד מעוקצו.

הקינוחים אינם התחום החזק ביותר של סולט. הדבר הכי טוב שאפשר לאמר עליהם הוא שהם מגיעים בכמות נדיבה ונראים יפה, אבל יש פער בין ההבטחה לביצוע. אנחנו לוקחות אגסים בקרם וניל עם סורבה מנגו וקצץ בזיליקום והמון אגוזים – זו מנה שאין אלא לכנותה יומרנית. קרם בזיליקום זו יציאה מעניינת אבל אין מספיק ממנו כאן, הוא הולך לאיבוד והמרכיבים הרבים מדי על הצלחת לא מתגבשים יחד לכדי אמירה. מילפיי השוקולד הוא מנה יפה, כפי שתראו בתמונה שלהלן  -אבל אין כאן מספיק מומחיות בשוקולד כדי להעביר אותה כמו שצריך. עלי שוקולד עדינים מכסים על קרם וניל, אבל נדמה שכל אחד מהם היה מעדיף לחיות לבדו ולא להתחבר במנה המעט מאולצת הזו. היות שאנחנו במצב רוח סלחני ומחבבות את  סולט, לא נעשה מזה עניין. יש מצב שנשוב לכאן אם ניקלע לאיזור ונרצה מקום להשקיף ממנו על הגלים – אם סולט יכולה לעשות משהו כדי להקדים גם את הקיץ, היא תראה אותנו אפילו יותר מוקדם.

SALT, הירקון 136 (פינת גורדון 2) תל אביב, 03-5206100, שעות פתיחה: א' 8:00-16:00, ב'-שבת 8:00 עד לקוח אחרון.

צילום: הדס בשן