אוכלים ובוכים

הדר לוי מבינה דבר או שניים בממולאים (מדובר בשקר), יודעת בדיוק מה זה אוכל של געגוע (לג'ירף), ולא מתרשמת משפים שמנמנים שבוכים מול מעמול (קורה לה תמיד). צופה ב"מאסטר שף", ומבשלת מה שיש בבית

אוכלים ובוכים

אני עושה אוכל של קפיטריות. פשוט. לא מתחכם. אורז, אפונה, עוף. זה טעים לי. אבל המאסטרשפיות פשטה תחת כל פטרוזיליה רעננה. כולם היום מנסים להמציא את הגלגל, להביא את הבשורה וכמובן להכניס חמוציות לכל דבר.

לבשל זה כמו לשיר, כמו לנגן, אתה חייב לדעת את הבסיס אבל לצד זה צריכה להיות גם חדוות יצירה וחוסר פחד. להבין שמה יש לך במקרר יכול לעבוד, גם אם יש לך במקרר רק חמאה ובטריות. אייל שני היה עושה מזה מעדן, או לפחות המון כסף.

רוב חיי חייתי בשלום עם יכולות הבישול שלי , כילדה לאמא שגם היא עשתה אוכל פשוט, חשתי בטחון עצום בזה שהצלחתי לעשות את הדגים שלה ולא נפלו עלי השמיים. אבל אז הגיעה מאסטר שף והורידה לי את הבטחון העצמי בכל מה שקשור לבישול. פתאום כולם אמנים, כולם מלהטטים במטבח, לכולם סכינים משובחות וחדות וכולם יודעים איך לצָלחֵת, מתי לצלחת  וגם מה זה לצלחת. ובכל זאת, בעונה הזו החלטתי להתגבר על החרדות שלי, ולעקוב מהתחלה עד הסוף – אלא שבפרק הרכבת הנבחרת שכחתי כלל אחד חשוב: לצפות במאסטר שף זה כמו ללכת לסופרמרקט, אסור לעשות את זה רעבים.

אז את פרק הרכבת נבחרת הנשים, עשיתי על בטן חצי ריקה (בצהריים אכלתי אורז ושניצל, אבל זה היה מזמן), כשלצדי גור, כלב רעב אף הוא (הספה מהצהריים לא השביעה אותו). ואלו ממצאנו:

משימה ראשונה – מנה קרה

איך אומרת ג'קי- אין דבר כזה מנה קרה. צודקת חתולת הרחוב הזאת. סף הרעב נמוך. לא באנו לפה בשביל סלט פירות וסלט טאבולה, בחייכם. את זה יש לי בבית . סתם אין לי.

משימה שניה – ממולאים

לא , אבל לא סתם ממולאים הפשוטים הקלאסיים. אומרת מיכל אנסקי, ממולאים אחרים. עם מערכת יחסים בין ממלא לממולא.  אני מקוה שהממלא בנוי לקשר ושהוא לא מוליך את הממולא שולל. ושהוא יתקשר יום למחרת. הבנות עובדות במרץ. ולכל אחת אסטרטגיה בדיוק כמו בחיים:

הגישה המיידית-אינטואיטיבית: "אני אכין אמפנדס", מכריזה אתי, בטוחה בעצמה ובמנה שלה. אבל אז נכנס הגבר המונה איל שני  וזורק חידת חמיצר- "ממולא בתוך ממולא" וממלא את האישה המסכנה בחסרבטחון  ברוטב עגבניות. למה הוא התכוון? למה הוא התכוון? אייל הולך זחוח ממתיק סוד לרושפלד ואומר לו "אתה יודע למה התכוונתי נכון? לפיתה". רושפלד מניד ראשו כאומר באררור. ברור שאין לו מושג שזה פיתה וגם איך לאכול את האייל שני הזה.

הגישה האיטית: אלינור, הבחורה הקטנה והחמודה עומדת 20 דקות במזווה ואומרת – "עדיף לא לקחת שטויות כדי לעשות אחר כך שטויות". כמה חכמת חיים. אח, איפה היית כל חיי, איזו תובנה מעולה! אם רק הייתי מבלה יותר זמן במזווה של החיים במקום לעוט עליו חסרת מנוחה אולי הכל היה אחרת. כי הנה הצליח לה, היא המצטיינת. היא והערמונים המשומרים שלה.

גישת ה-יש לי אג'נדה – מיה הטבעונית בכלל לא באה לבשל, היא באה להשיק קמפיין בחירות למען העדשים השחורות.  היא היא שאריות מחאת קיץ 2011. היא לא רוצה לבשל. היא  רוצה להפגין.

ממולאים ממולאים הם מתייצבים לפני השופטים. "באנו לענות על השאלה הקולינרית הגדלה שמעולם  לא שאלו אותה מה זה ממולא?"

אני אגיד לך מה זה ממולא אייל שני. ממולא זה המצאה של אמהות עובדות שנמאס להם להכין אורז אז הן מכינות אורז ושמות את זה בתוך פלפל. ממולאים זה השקר הכי גדול שאני מכירה. מעדיפה אורז עם בשר ולידו פלפל חי. אין לי צורך בבית הזה הממלא אותו.  אפילו שיש שם מערכת יחסים מורכבת. אין לי צורך בה, אני רעבה.

סף הרעב  שלי מתגבר כשאני רואה את מנת הסלק והערמונים. אני הולכת למקרר. בודקת מה יש בו. יותר נכון מה אין בו.אבל היי . לא להתייאש. כלום זה מצרך מאוד חשוב בבישול המודרני.

משימה אחרונה – געגועים

המקרר שלי בוכה. חבל שאי אפשר להכין מנת געגועים לתפריט ההזמנות של ג׳ירף.  "בואו תחזרו לטעם של מקום של זמן של רגע". זוהי משימה נשית קלאסית. כולן מתגעגעות. ההיא לבית אבא, ההיא לאהוב שלה  לפני בעלה כמובן. ההיא מתגעגעת ללפני חמש דקות שחשבה שתעבור את המשימה הקודמת. גם אני מתגעגעת, אבל אני לא יודעת למה. אבי נולד במרוקו אבל הוא הגיע לפה בן שנה. אז חוץ מחלב אם אין לי זכרונות קולניריות ממנו. אז אולי אני מתגעגעת לקיץ לפני ארבע שנים? אני על החוף במורו דה סאו פאולו בברזיל. אוכל לא היה שם, אבל יש לי דיאט קולה במקרר וביקיני בארון. זה לא מספיק.

אני נזכרת תוך כדי הבכי של כל הבנות על קרוביהן ואהובתיהן, בימים שהייתי חוזרת מבית ספר ואמא העבירה אותי  לסבתא המרוקאית שלי שהכינה לי פתיתים חריפים. כל כך אהבתי את זה. כן, זה מה שאני אעשה. אה אין לי פתיתים. יש נקניקיות. גם טוב. אני מצליחה לחלץ נקניקיות, רבע כרוב, בצל, על האננס המשומר נוותר. גם הוא ויתר כבר על עצמו לפני שבוע. בערך. מטגנת בצל, שמה את הכרוב, על זה רסק עגבניות (אם זו טעות, אז שאלוהים יברך אותי בטעויות כאלו) ומעל הכל את הנקניקיות. מעניין.  מי יודע אולי יש לי עתיד, עבר בטח יש לי. המנה נראית לי קטנה. ואז אני רואה בסיר שאריות אורז מהצהריים. מוסיפה את זה לסיר, ומכסה.

בינתיים אתי מכינה מעמולים, רושפלד בוכה לפני הפרסומות אחרי הפרסומות ותוך כדי. גם אני בכיתי כשאכלתי מעמולים. בעיקר אחרי שאכלתי מעמולים. והנה חמש דקות עברו. והמנה שלי מוכנה.

נקניקיות מוקפצות עם כרוב ובצל על מצע אורז מוקפץ אל לה פלנצ'ה

סבתא הייתה גאה בי שלא זרקתי את האורז. אני מתגעגעת אליך, סבתא.

הדר לוי
קומיקאית ("צחוק מעבודה", "מהדורה מוגבלת") שחקנית ("החולמים", "אהבה זה כואב") אבל יותר מכל - מעצבת דעת קהל ("ששטוס")