המסעדה החמה בשוק

חדשה וחמה בשוק הפשפשים – מסעדת פירות הים "סיפו". יעל מוריס טעמה פיצת שרימפס, פסטה ארטישוק וסרטנים ועוד. יקר? לא. טעים? כן ונעים

טרטר

רקע היסטורי, המשפחה – יש לי רק דודה אחת, וממנה קיבלתי שלושה בני דודה שמבוגרים ממני בשנים רבות. למעשה, כשנולדתי, הם כבר לא היו ממש ילדים. הילדים שלהם, לעומת זאת, צעירים ממני בערך באותם הפרשים שהוריהם מבוגרים ממני.

כדי להוסיף חטא על פשע, חלק מכל החבורה הזאת בכלל גרים בארצות הברית. ולמרות כל זאת, כשאורי ודפנה מגיעים לביקור בישראל, אני לוקחת אותם לבלות במקומות שווים (כלומר לאכול טוב). חלק מהבילויים האלו הסתיימו בפוסט, כמו הבילוי המשותף עם שניהם בארמדילו סרבסהמסע החינוך הקולינארי של אוריוהביקור עם דפנה ואימה במישו.

עופר, בן של בת דודה וחבר בפייסבוק, עקב אחרי הסיפורים והתקנא. למה הם כן ואני לא. ואני עוד אפילו גר קרוב.

רקע היסטורי – המסעדה

למסעדת סיפו שבמתחם שוק הפשפשים ביפו אני רוצה ללכת כבר מזה זמן. בעצם אפילו הלכתי לשם. התקשרתי כדי להזמין מקום ולא ענו, אז אמרתי לעצמי, מה כבר יכול לקרות, נלך וננסה. אספתי את היפופוטם, הגענו לכתובת, ראינו את השלט והתיישבנו. זה שהתפריט לא ממש כלל פירות ים עדיין לא עורר את חשדי. אבל כשהמלצרית לא שמעה על המבצע של "כוס יין ב-50 ש' כמה שבא ומה שבא" זה כבר היה חשוד. אז נפל האסימון שאנחנו לא בסיפו, אלא לידו, ושסיפו בכלל סגור בימי שישי בערב (לילות שבת, כמו שיהודים כשרים נוהגים לומר).

אז נשארנו בפאב הזה ליד וסגרנו שם את הערב. It was nothing to write home about, אז בטח שלא לקהל הקוראים של הבלוג. אגב, באתר שלהם לא כתוב שהם סגורים בשישי בערב, והם לא שינו את זה גם אחרי שהערתי את תשומת ליבם לכך לפני כחודש.

אח"כ התחילו החגיגות האלו של שוק הפשפשים בערבי חמישי, מה שגרם לסיפו לא לקחת הזמנות מקום, ולי להדיר את רגלי מהאזור. כל-כך חיכיתי כבר שאוגוסט יגמר.

האירוע במלוא הדרו

הנסיך הגיע רכוב על סוסו ושם לי כתר על הראש. דהרנו לנו לעבר יפו, שבדיוק חגגה בפקקים רבים את העיד אל-פיטר. יש לי חוש כזה למצוא את עצמי במרכז אירועי החגים שלהם (כמו למשל לנסוע לחוף קליה בחג הקורבן). בשלב הזה הודיתי לשם שהשארתי את המרכבה שלי בבית ובחרתי לשבת מאחורי הנסיך על סוסו (לא, לא באמת הודיתי לשם. הודיתי לנסיך שהוא הציע לאסוף אותי).

בדרך פתאום נזכרתי לשאול את הנסיך אם הוא בכלל אוכל פירות ים. לא יודעת למה, אבל היתה לי הרגשה שלא. צדקתי. אבל הוא עשה שיעורי בית, והוא אמר שהוא יסתדר שם עם מנות הדגים של המקום. הסברתי לו שכשהולכים איתי למסעדות, יש כמה כללי יסוד. האחד הוא שצריך לחכות בסבלנות שאני אצלם את המנה, וזה די מעצבן עבור הצד השני, והכלל השני הוא שחולקים את כל המנות. לכן הוא חייב לאכול פירות ים. ואם הוא הפסיק בגיל 16, גיל 28 עוד שבועיים זה זמן טוב לחזור. אני חושבת שכמעט שכנעתי אותו (לא).

אז התחלנו עם בחירת היין. כאמור, סיפו מציעים את בורא פרי הגפן – כוס יין ב-50 ש' כמה שבא ומה שבא. שנינו הלכנו על דלתון, הוא בלבן ואני באדום.

המשכנו לבחירת המנה הראשונה. בכל זאת הצלחתי לשכנע אותו לחלוק מנה אחת, והסכמתי לשם כך לוותר על פירות הים. כנראה שהחינוך הקולינארי של עופר עוד ייקח זמן.  אז לקחנו טרטר דג ים טוב, פיסטוק גרוס ודברים טובים (45 ש'). בכלל, "דברים טובים" היו מרכיב בולט בתפריט של המקום. אני תמהה אם דברים טובים מקבילים למעשים טובים, או שזו רק דרכם לא להתחייב על שום מרכיב, וככה אפשר לשים כל פעם את מה שיש במטבח. בכל מקרה, הטרטר היה נחמד. כן נו, לא נפלתי מהמנה. אני אפילו לא בטוחה שעופר אכל יותר מדי ממנה.


למנה המרכזית של הערב התפצלנו. עופר בחר במנה מהספיישלים של היום, שהמלצרית תיארה באוזננו. הוא לקח פיש אנד צ'יפס (63 ש'). קוראים ותיקים שלי בוודאי מודעים לחיבתי העזה למטבח האנגלי, אבל הקשר בין המנה הזו לאנגליה הוא מקרי בהחלט. הדג היה שלם ולא מפולט (אף כי זה היה דניס, שקל לשלוף ממנו את ההידרה), ולמרות שהוא היה מטוגן, הוא לא טוגן בבלילה מקומחת כמו שהאנגלים עושים (מה שנקרא battered fish).

למרות שהמלצרית הכינה אותנו לכך שהצ'יפסים יהיו דקים, לא ציפינו לקבל תפוצ'יפס. טוב, לא ממש המותג מהשקית, אבל די קרוב לזה. ועופר גם ביקש ממני לדווח שהוא היה מאוד מלוח. אבל למרות שזה ממש לא מה שהוא תיאר לעצמו כשהוא הזמין, אני חושבת שהוא די נהנה מהמנה.


אני לקחתי פסטת ארטישוק, בשר סרטנים וקלמרי (63 ש'). היה מצויין. אם כי לא זוכרת שנתקלתי בבשר סרטנים. יתכן והוא נטמע ברוטב. עופר אמר שזה נראה מאד טעים, ואני ראיתי שזה ממש גורם לו להזיל ריר, אבל הוא התבצר בשמירת הכשרות שלו. נו, כאמור, הפעם זה לא הצליח לי.

הבעיה היא שנשארתי רעבה. ככה אני, קצת יין, ואני צריכה הרבה פחמימות. עופר הסכים לחלוק איתי פיצה. יש בתפריט פיצה עם סרדינים או עם שרימפס, והסכמתי לוותר בשבילו על השרימפס. אבל… בדיוק נגמרו להם הסרדינים. אני נשבעת שזו לא קונספירציה. באמת נגמרו להם הסרדינים. מה עושים??? אה… וכאן נצפתה נקודת השבירה הראשונה. עופר הסכים להזמין פיצה עם שרימפס (45 ש'), ולאכול סלייסים ממנה אחרי שהוא יעביר את השרימפס אלי. אבל אל תספרי לאף אחד. אין בעיה, אני לא אספר.

אבל אני אכתוב על זה. ממילא הבני דודים שלך קוראים את זה אחרי תרגום ב-google translate. תמיד נוכל להגיד שזה lost in translation. טוב, לא נוכל להשתמש בתירוץ הזה כשההורים שלך יקראו את זה, אבא שלך, שידוע כקורא קבוע שלי, ואמא שלך, אחרי שמסרה לי ד"ש תוך כדי ארוחה ובטח תקרא. בשני הסלייסים הראשונים הוא עוד הצליח למצוא כאלו נטולים שרימפסים, אבל באחרון היה. השרימפס לי, הסלייס לו. משימה לפעם הבאה – לגרום לו לאכול את הסלייס בלי להעביר אלי את השרימפס. צעד, צעד. גם רומא לא נבנתה ביום אחד.

עם החשבון קיבלנו בסבוסה, עוגת הסולת הערבית, אולי כדי שגם אנחנו נהיה חלק מהחגיגות של עיד אל-פיטר, ואולי סתם כי אנחנו ביפו.

ובפעם הבאה שדפנה ו/או אורי יהיו בארץ, הבטחתי להפגיש אותם עם עופר (אם הוא לא יהיה בדיוק בתורנות בסבב בפסיכיאטריה או כירורגיה או גניקולוגיה).

סיפו
רבי נחמן מברסלב 3, שוק הפשפשים
03-6038121
פייסבוק

מתוך הבלוג של יעל מוריס

יעל מוריס
לא סוגרת ת'פה זו גם אחת שלא מפסיקה לדבר, וגם אחת שלא יודעת שובע מאוכל. כזו אני. לא סוגרת ת'פה הוא בלוג אוכל, אבל מתכונים לא תמצאו בו. אני בחורה קטנה עם תיאבון גדול, הרפתקנית קולינרית שמחפשת כל הזמן אתגרים קולינריים חדשים: מנות יוצאות דופן, מסעדות מרתקות מכל הקשת, החל במסעדות פועלים וכלה במסעדות שף, שווקי אוכל ומסעות קולינריים בארץ ובעולם. עקבו אחרי בפייסבוק: facebook.com/Losogeretapeh