אני ואמה נפגשנו על ספסל בגינה. זה היה לפני כמה שנים. היא עשתה קריירה, אני עשיתי ילדים. היא התעסקה ב-girl power, אני בפאואר ריינג'רס. היא כתבה brief ללקוחות, אני כתבתי מסכת למסיבת סיום שנה. נפגשנו על הספסל לפני כמה שנים – החיים שלנו נעו בקווים מקבילים: אמה התותחית, הממקבלת משימות, המנהלת לקוחות, זו שכותבים עליה בעיתון והדודה, הממקבלת קשב ומנהלת את הילדים ולא כותבים עליה כלום.
אחר כך אמה הביאה אותי לכתוב. בפעם הראשונה שפוסט שלי ריחף באוויר, נכנסתי למחשב כל 7 דקות והלב שלי רעד. אמה סימסה פירגונים (היא ממשיכה לסמס אותם על בסיס קבוע!). אמה ניהלה את העולם, אני כתבתי את חיי הקטנים ונהיו לי חברות חדשות – וירטואליות, שכותבות בעצמן את חייהן הקטנים והמלאים עד להתפקע.
לפני איזה זמן נסעתי לצרפת. נפגשתי עם אמה על רקע טירה ציורית שאת תמונתה שלחתי אל מרחבי הווירטואליה. אני זללתי ערמונים טריים שנקנו בשוק יום ראשון של הכפר, אמה המשיכה לנהל ולמקבל ואמרה: הייתי באה, תחזרי, ניפגש.
אז חזרתי והמצאתי אירוע – הזמנתי את אמה ואת הווירטואליות למסיבת תה (או אלכוהול – אם לדייק). הן כולם הסכימו ואני הרגשתי כמו ילדת יומולדת, אח"כ שתיים הבריזו ותקפה אותי פאניקת אף אחד לא יבוא ליומולדת. אבל הן באו.
יפית – שפעם בשבוע ב-06.00 בבוקר שולחת מייל שמתחיל ב"יש לי רעיון…" וממשיך ב"תכתבי על…".
המורה – שכותבת שירה כמו שאני הייתי רוצה לכתוב פרוזה.
המרוקאית היפהפייה – שאת הפוסטים שלה אני קוראת בשקיקה ואחר כך מסננת קללה – איך זה שלא אני כתבתי אותם?!
הפשתנית – שהייתה הראשונה להציע לי חברות ווירטואלית והביאה איתה את נאוות המרדות (כן, אני יודעת שכותבים נעווה – אבל היא נאווה), זו שהאישיות הווירטואלית שלה היא האלטר אגו שלי.
ואני – שפתחתי את המעגל, סגרתי אותו במרק ערמונים שנמהל בכמויות לא מבוטלות של אלכוהול וקונח בעוגיות הטחינה האלוהיות של המרוקאית היפהפייה.
שתינו המון וצחקנו ופתחנו ושיתפנו את אחורי הקלעים של המילים שאנחנו שולחות אל העולם. היה ערב מקסים, חילקתי להן נרקיסים. כל הווירטואליה הזו הפכה למציאות של נשים שיודעות ללהטט במילים. (יצא לי בחרוזים – כמו מסכת סיום שנה). עשיתי לי חברות חדשות. יש להן פנים ומספר טלפון ואת הפוסטים הבאים שלנו נפרגן האחת לאחרות מתוך חיבה מציאותית לחלוטין.
למחרת ב-06.00 בבוקר התעוררתי מחוייכת עם הנגאובר (מציאותי לחלוטין). יפית שלחה מייל שהתחיל ב"יש לי רעיון…" והמשיך ב"תכתבי על… מרק ערמונים". ואני, כנועה וצייתנית, הבטחתי מרק ערמונים אבל גם נרקיסים.
גלגולו של נרקיס
מרק ערמונים
לתוך סיר מזהיבים 2 בצלים (בחמאה למושחתים. בשמן זית לכל השאר), מוסיפים קוביות קטנות של 2 תפו"א + 2 שקיות ערמונים בוואקום ומבשלים בליטר מים.
כשמתרככים התפודים, מסננים ושומרים את הנוזלים. טוחנים לדייסה במעבד מזון ומוסיפים מהנוזלים לסמיכות הרצויה.
מחזירים לסיר ומחממים (לא להרתיח) עם 250 מ"ל שמנת מתוקה.
ממליחים, מפלפלים ומגישים מעוטר בעירית קצוצה דק.
ממלמלים בצרפתית ושותים כוס יין.
קופסת נרקיסים
אני קצת פריקית של מיחזור וככה נאספות בחצר ערמות של נייר וקרטונים ומיכלי פלסטיק וזכוכית המשוועים להגיע אל פחי המיחזור. כשהחצר עולה על גדותיה אני נכנעת ומשנעת, אבל תמיד נשארות פחיות השימורים – לא מסוגלת להשליכן לפח (תהייה קיומית – למה לעזזאל לא ממחזרים כאן מתכת?). והנה הרעיון:
מסירים את המכסה מפחית שימורים, מנקבים כמה חורים בתחתית, ממלאים באדמת שתילה וטומנים פקעת או שתיים. אח"כ מניחים על אדן החלון בשמש, משתדלים לזכור להשקות כשהאמה מתייבשת ותוך ימים ספורים הנס מבצבץ.
היתרון בשתילת פקעות הוא שאפשר להשליך אותן בתום הפריחה באיזו פינה נשכחת בחצר. עם הגשם הראשון בחורף הבא הן ישובו לפרוח ואם תחליד הפחית ותתפורר האדמה תברך על תוספת הברזל.