מסעדת מסקל: מקסיקני כפול

מסעדת מסקל המקסיקנית מציעה ארוחת טעימות במחיר של 180 שקל לזוג. הדס בשן נהנתה מהאווירה ומהגיוון התרבותי, אבל היא חושבת שבסכום הזה אפשר היה להתאמץ קצת יותר

טורטייה עם בשר

כל ביקור בשכונת פלורנטין אחרי גיל 30 טומן בחובו שאלה מבהילה: היתכן שהאנשים כאן יותר מגניבים מאיתנו? השאלה הזו מתחדדת יותר ככל שהזמן למצוא חנייה מתארך. והרי אין דבר גמלוני מלעבור במכונית בפעם השלישית על פני ההוא עם גופיית הסבא והראסטות, לקטר על חוסר הכחול-לבן, בשעה שהוא עסוק בלקק נייר גלגול.

"לא, הם לא יותר מגניבים, הדס, הם יותר מלוכלכים", מסביר לי רועי שאסף אותי מצפון העיר אל השכונה הזו, שבה מחכה לנו ארוחה מקסיקנית זוגית ב"מסקל". אני חוששת שזו מרירות החנייה שמדברת מגרונו, אז בשם שנינו אני מאמצת תיאוריה קצת יותר פייסנית: דיירי הרחובות האלה אולי נראים מגניבים עכשיו, אבל בעוד שנתיים וחצי גג הם יסתפרו, יתחתנו ויעברו לגור במודיעין – בעוד שאנחנו נישאר רווקים מסובכים ואידיאליסטיים שמחפשים ריגושים קולינריים זולים.

אז חנינו, והתחלנו לצעוד לעבר מסקל, אחת מהמסעדות המקסיקניות הבודדות בישראל ובטח שבדרום תל אביב. מסקל קיימת כבר ארבע שנים, אבל השיפוץ שעברה לאחרונה הוסיף לה צבע, מהסוג שמקסיקו כל כך מצטיינת בו – וזו גם הזדמנות טובה לרענן את התפריט ולהכניס ערב טעימות זוגי, שבו בסכום של 180 שקל לזוג, אפשר להנות מתשעה אייטמים בתפריט.

ההצדקה לערב מסוג זה לא מוטלת בספק – למי יש כוח להלחם בתפריטים שאנחנו לא מבינים, כשאפשר לקבל קצת מכל דבר? השאלה היא האם 90 שקל לאדם, לא כולל אלכוהול, זה לא יקר מדי. אנו חושדים שכן, ומתפלאים מנוכחותו של תפריט כזה בלב שכונת התפרנים. מבט קצר בנוכחים בבר מעלה את החשד שהרוב כאן תיירים מחוץ לפלורנטין, אולי אפילו מחוץ לתל אביב. זו אווירה סבירה לחלוטין, שמחה ועולצת – פשוט לא שכונתית באופן יוצא דופן. בכל מקרה, אם האיכות של האוכל תצדיק את המחיר לא נתלונן.

הברמנית החביבה והארגנטינאית (מספיק קרוב, נו), מגישה לנו נאצ'וס לריפוד הקיבה, עם סלסה מקסיקנית של חלפיניוס, עגבניות ובצל טריים ושרופים קלות. אני עפה על הנאצ'וס – הם שמנמנים, טריים, חמים ופשוט כיפיים לחלוטין. למסקל יש סידור קבוע עם אישה מקסיקנית שטוחנת קמח תירס מדי יום ושולחת אליהם, שם הם אופים את הפחממות המקומיות. אפשר לשלב את הנאצ'וס עם מנת הביניים הבאה שמוגשת לנו – חלפיניוס מטוגנים, קטנים קטנים ונראים ממזרים למהדרין. אני מפחדת מהחריף, אך בשביל רועי זו בדיוק המידה הנכונה. הוא מדווח כי התיבול והעשייה של החלפיניוס, הם בדיוק כמו שצריך.

כעת מגיעות אל שולחננו דגימות מאוכל הרחוב המקסיקני: שני טאקוס ואחת טוסטאדה. הטאקוס ממולאים בבשר לשון, לחי וכתף – טוויסט של מסקל למזון הכל כך בסיסי הזה. הטוסטאדה יכולה להגיע עם עוף או צמחונית. אנחנו מרוצים מהעוף, ונהנים מחתיכות האבוקדו העשירות שמעליו. אבל למה בעצם אנחנו צריכים לחתוך טוסטאדה לשניים בערב הזוגי שלנו? אני לא רוצה להיות חמדנית, אבל עוד טוסטאדה אחת לא הייתה הורגת אותנו, מה גם שמצאתי אותה טעימה ומיוחדת יותר מהטאקוס.

את שתי המנות האלה ליווינו בסלט של כרוב קצוץ ובצל סגול בויניגרט צ'יפטולה. היות שזוהי הנציגות הבולטת לירקות על השולחן, אני חייבת לציין שהסלט מאכזב. אין לי שום דבר נגד כרוב, כמה מחבריי הטובים ביותר הם כרובים שעושים נפלאות בתוך סלטים, אבל הפעם התיבול סתמי ומזכיר קטשופ, ומעלה געגועים לירקות אחרים שיכולים היו לתרום לסעודתנו, כמו עגבניות או פלפלים, וכמובן עוד אבוקדו – אם כי מדובר בימים האחרונים של העונה.

הלאה, אל המנות הרציניות יותר: האחת מהים והשנייה מיבשת מקסיקו. מנת הים היא שרימפס וקלאמרי ברוטב דיאבלה אדום חריף עם אורז, הפעם אין לאן לברוח ואין צורך לכבס מילים – זה חריף! אני תוהה אם בישראל כדאי להפגין קצת גמישות ולאפשר לסועדים לבקש אותה פיקנטית בלבד, או שצריך להעריך את השף על חוסר הפשרות. ובכל מקרה, רועי, שכאמור לשונו קשוחה משלי, גם הוא לא זלל אותה בחוסר שליטה. השרימפס והקלמארי טובים אבל המנה לא מדהימה. אולי האורז המלווה סתמי, או יש בעיית תיבול – התחושה הכללית היא שמשהו כאן חסר.

מנת הסינטה טובה בהרבה בעיני. מדובר בנתחי סינטה עסיסיים ומשובחים, המוגשים לצד סלסה אננס. אני ממש רוצה להנות מהאננס ולא מצליחה. שוב חריף לי מדי. אבל הבשר עשוי כהלכה, חתוך באופן מדויק ונוח להתחלק בו.

ידידתנו מהבר שואלת איזה קינוח נבחר – את הפלאן או המוס. אני מבקשת את שניהם, רועי תוקע בי את מבט ה"חזרזירונת" שלו, אבל הפעם אני חייבת להתעקש – קינוח אחד בתפריט זוגי זה פשוט לא נכון. דווקא בעולם הקינוחים אפשר להיות יצירתיים יותר, לארגן צלחת טעימות מכל קינוח, או לפחות להציע שני קינוחים מעט קטנים מהרגיל, ולהפוך את שלב המנה האחרונה לחוויתית. בסוף אני מגלה שמאמציי היו לשווא – הפלאן אמנם מעולה, אבל המוס לא מלהיב. את השוקולד המסכן הטביעו בטקילה, שמקנה לו יותר מדי מרירות. נחזור לפלאן אם כן: עוגה מקסיקנית אותנטית ברוטב היביסקוס, שטעמה מעודן ומתגלה כדרך מצויינת לסיים את הארוחה הזו.

אנחנו יוצאים בתחושה שנהנינו מגיוון תרבותי ואווירה נעימה, אבל בסכום הארוחה הזו ציפינו לצאת מכאן מפוצצים במזון והשראה, וזה לא ממש קרה. היה טעים, אבל אפשר היה להתאמץ יותר. על המדרכה שמחוץ למסקל עומדת חבורת בני תשחורת עירניים, אנחנו עוברים לידם ומחייכים לעצמנו: פלורנטין אולי מתברגנת, המסעדות מתייקרות והחנייה חמקמקה  – אבל איפה עוד תוכלו לפסוע בתוך כזה ענן סמיך של גראס בדרככם החוצה מארוחת הערב?