תחנה ראשונה: קפה של אבא
את הקפה הראשון שלי לא שתיתי. נשמתי. ראשון בבוקר. אמא מארגנת אותי לקראת המפגש הראשון שלי עם בית הספר היסודי. בודקת שכרסו של הילקוט מלאה בכל טוב. מחברות וספרים, עפרונות ומחדדים. הבית כמרקחה. הלב שלי בתחתונים. הולך אל הלא נודע.
אחי הגדול עולה לכיתה ג'. כמה גדול הוא נראה אז בעיניי. "אתה תשמור עליי, נכון?" שאלתי אותו. הוא הנהן בלי להביט בי. "אל תדאג" אמרה אמא, "תראה כמה חברים חדשים יהיו לך היום".
רק אבא ישב במטבח. מציץ בעיתון ובי לסירוגין. מקרקש את הכפית בכוס הקפה שלו. קפה שחור. בוץ. בלי סוכר. קשוח כמו אבא. "אתה תהיה בסדר, בן", אמר. "אתה תהיה בסדר. אל תדאג". ריח הקפה מילא אותי. כמו תחושת הביטחון שאבא נטע בי. אני אהיה בסדר, ידעתי.
תחנה שניה: קפה של שטח
סוף טירונות. עוד חמישה ק"מ מסתיים מסע לילי מפרך. אלונקות נפתחות. קושי לא אנושי. ואני בורח במחשבות לענת. ענתי שלי. הבלתי אפשרי הופך באחת לאפשרי. אורות הבסיס מנצנצים, אנחנו רואים את הסוף.
אורי הרס"פ מחכה לנו שם. מחייך כמו אמא. חורגת. למרגלותיו סיר ענק של קפה רוחש על גזיה. "עלה קרב" אנחנו שואגים לקריאותיו של המפקד. אבל הראש בקפה. והוא מגיע. קפה של שטח. לא מתחנחן. ישיר. מחוספס. רותח. מזכיר לך שאתה יכול. שאתה מסוגל לכבוש את העולם.
תחנה שלישית: קפה של מקינטה
רומא. ירח דבש. טועמים חו"ל. רגע אחד אחרי האוניברסיטה. רגע אחד לפני כניסה לעול השגרה. מחפשים שפיות. איזון. הכל גדול מהחיים. הקולוסאום. הוותיקן. הפורום. מסתכלים בהם חזק. לחרוט בזיכרון. עוצרים בפונטנה די טרווי, זורקים מטבע מאחורי הגב. מבקשים בלב שלום עולמי. ותינוק.
בית קפה פינתי. "דואה אספרסו פור פבורה", אני מגמגם באיטלקית שבורה ומסמן לו בשתי אצבעות. הוא מנקה את הפילטר של המקינטה. מחליף את הקפה בפילטר ושופת אותה על האש. המקינטה מבעבעת. הקפה נמזג לכוסות זעירות. אני אוחז את היד של ענתי ולוגם מהקפה. טעם של התרגשות. של געגוע. לעתיד טוב. כשחזרנו קניתי לנו הביתה מקינטה. זה מה שיכולנו להרשות לעצמנו כזוג צעיר.
תחנה רביעית: מכונת אספרסו
בית. משפחה. מכונת קפה. השנים עברו, הילדים גדלו ואת המקינטה החליפה מכונת אספרסו משוכללת. הבן ואשתו בדרך אלינו לביקור. הבית ידע ימים פחות שקטים. עכשיו הכל שקט. רגוע. הכלבה מתכרבלת על השטיח. ענתי שקועה בספר. אני מחמם את כוסות הקפה. מסדר חתיכות של פאי פקאן בצלחת צבעונית ומניח על השולחן. צלצול בדלת. חיבוק ארוך עם אמא, כרגיל. הבית מואר שוב.
"שבו", אומר הבן. "ספרו מה חדש", אני ניגש למכונת הקפה שלי. מכין בשניות ארבע כוסות קפוצ'ינו מקצועיות ומביא לשולחן.
הבן מביט באשתו ומחייך. "ספרי להם את", הוא לוחש לה. "ספר אתה", היא מחייכת לו בחזרה. אני מאבד אחיזה. הבן שולף מכיסו דף מקומט ופורש אותו על השולחן. במרכזו כתם שחור ולא ברור. ענתי כבר בוכה. אני צובט את עצמי. אני לא חולם.
"אבא. אמא", הוא אומר בעיניים מזוגגות. "תכירו בבקשה את הנכדה שלכם". לא מעכל עד הסוף. גל של אושר שוטף אותי. אותנו. "לחיים" אני מכריז ספונטנית. ארבע כוסות קפוצ'ינו מונפות באוויר. "לחיים!".
סבתא ענתי הצעירה אוחזת בידי ולוגמת מהקפה. טעם של אושר. טעם של אהבה.
לנשום עמוק. לנשום קפה.