יש כל מיני ביטויים המעוררים אצלי רגש זה או אחר. אבל הזוכה ב"פרס הסטרס לשנת 2011" הוא ללא ספק הביטוי השגור "אחרי החגים". לתחושתי מדובר בסוג של "צוואר בקבוק" אליו מתנקזים כל הדברים שדחיתי בחודשיים האחרונים וכעת לא נותר לי אף תירוץ רציני להמשיך ולדחות אותם. ומה יהיה עלי עכשיו? מה אני אעשה עם כל אותן מטלות והבטחות שרובצות על כתפיי?
החורף ממש מעבר לפינה והחלטתי שאני יוצאת לקרב. עבורי הגישה המיליטנטית היא הגישה היעילה ביותר כאשר אני תחת התקפה. החלטתי שמערכה אחרי מערכה אני אנצח את גנרל חורף.
להפסיק לוותר לעצמי – להתחיל לוותר על הביס הנוסף
אפילו לאדם מודע כמוני קשה לשמור על דיאטה, במיוחד במהלך תקופת החגים שרק עכשיו צלחנו. התזונה שלי, באופן כללי מאוזנת ובריאה. זה אומר שאני נותנת לגוף שלי מה שהוא באמת צריך אבל יחד עם זאת אני גם מקפידה לתת לנפש שלי מידי פעם מה שהיא צריכה ואם היא דורשת מתוק, אז אני לא אריב איתה, אבל ללא ספק אגביל אותה.
במהלך החגים ההגבלה העצמית של כולנו, גם הקפדנים שביננו, הופכת נזילה מאוד. כמויות האוכל גדלות ולו רק בגלל ארוחות החג המשפחתיות כאשר יום אחריהן (אחרי שנשבענו שמחר חוזרים לדיאטה) באות עוד ארוחות של אפטר-חג. התופעה המוכרת ביותר והמשותפת למין האנושי באשר הוא, היא, שאם כבר פורצים גבולות, אז עושים את זה בגדול.
כשמדובר בדיאטה שלנו – על אחת כמה וכמה. מה שאומר שלא רק שהכמויות עולות פלאים אלא שגם הרכב המזון משתנה ואת כל האוכל השמן והקינוחים עתירי הקלוריות שהקפדנו לשמור הרחק מהצלחת, הרשינו לעצמנו ולכבוד החג הרשינו לעצמנו בגדול- יאללה תעמיסו!
המחיר יכול לנוע בין 2-3 ק"ג עודפים אבל לפעמים אף יותר. במקום לתת לזה לדכדך אותנו למוות ולשקוע בימים ושבועות של אכילה אובססיבית שבהחלט לא תשפר את המצב, עצרו עכשיו. אל תגיעו לאביב עם משקל עודף מתסכל. גם בחורף נעים יותר בלי טאיירים על המותניים והפיקציה של הסוודר הגדול מזמן יצאה מהאופנה.
אם צריך דחיפה קטנה, כדאי לפנות לדיאטן/ית כדי שיתנו לנו כיוון מקצועי וברור יותר בהקשר של מה כן ומה לא לאכול ובעיקר כמה. אלו ביננו שכבר עבדו עם תפריט – זה הזמן לחזור אליו אבל לא בערך ולא קצת, אלא לחזור אליו בצורה הדוקה שאינה משתמעת לשתי פנים.
ה"אחרי החגים" של התזונה שלנו אומר: נגמרו הוויתורים, מתחילים "לשחק" ברצינות ושם המשחק הפעם הוא "שליטה עצמית". אין שום דרך אחרת להסתכל על זה: אנחנו מחזירות את השליטה העצמית לידיים שלנו או ליתר דיוק את השליטה על מה שהידיים שלנו מעבירות אל הפה.
להפסיק לוותר לעצמי – להתחיל להזיז את התחת
כמה קל לדחוק את הפעילות הגופנית הצידה אחרי שיצאנו מהשגרה. במיוחד כשמתחיל להיות קריר בחוץ. זה פחות או יותר הדבר הראשון שרובנו מנפים החוצה מסדר היום כאשר סדר היום כבר לא כ"כ מסודר. להכניס קלוריות, אף פעם לא נשכח, חס וחלילה, אבל להוציא … זה כבר סיפור אחר.
הבעיה עם שיגרת אימונים היא שלמצוא את הדלת החוצה מאוד קל, היא מסתתרת מאחורי כל פינה (חגים זה תרוץ, הצטננות זה תירוץ, לחץ בעבודה זה תירוץ ומצב רוח זה בכלל תירוץ…)- המון תירוצים יש לנו בכדי להסביר למה לא התאמנו היום. הדלת בחזרה פנימה היא כבר עניין הדורש מאמץ גדול יותר ולכן כדאי להיזכר טוב טוב למה בכלל כדי לנו לחזור ולהתמיד בפעילות גופנית.
מעבר לכך שפעילות גופנית (בליווי דיאטה מאוזנת) עוזרת לנו לחזור למשקל גוף תקין ולשמור עליו, היתרונות הבריאותיים הנוספים שלה הם רבים ומופלאים.
החל משיפור מערכת הנשימה ומערכת כלי הדם והלב ועד לשיפור במצב הזיכרון, החיוניות ובל נשכח את מעיין הנעורים: התמדה בפעילות גופנית מאפשרת לנו לתפקד ולהראות צעירים מכפי גילנו באופן שנבדק מדעית.
להפסיק לוותר לעצמי – להפסיק לחפש תירוצים
במקום הראשון בטבלת הדחיות ל"אחרי החגים", נמצאות ללא ספק כל המשימות הקשורות לעבודה. במשך חודשיים דחינו כל דבר אפשרי לאותו דד-ליין שיומו הגיע ועכשיו מעל ראשינו מרחף ענן רדיואקטיבי ומסוכן המכיל את כל אותם: מיילים/פגישות/עבודות להגשה/הרצאות להכנה/ תוכניות לכתיבה.
מעל הענן הנפיץ הזה מרחף לו ענן מסוכן ונפיץ אף יותר והוא מכיל את כל אותם אנשים הממתינים, בסבלנות מוגבלת, לביצוע אותן משימות שדחינו בחן רב , אבל עכשיו החן שלנו כבר לא עובד על אף אחד.
אין פתרון קסם, אבל גם אין ברירה וצריך להחזיר את עצמנו למשמעת העבודה הרגילה שלנו. מה שאומר להפטר ממשימות במהירות וביעילות כדי שהענן יתפזר ונתחיל לראות שוב את השמש דרך מועקות הדחייה. נכון שזה דורש עכשיו עבודה רבה ולחץ של כמה וכמה ימים אולי גם שבועות, אבל – זה הרגע שבו צריך להזכיר לעצמנו איזה כיף יהיה להפטר מהלחץ הזה.
למעשה, זה העוקץ שבדחייה. נדמה לנו שאנחנו מורידים מעצמנו עומס בזמן שבסופו של דבר אנחנו מייצרים עומס הרבה יותר גדול, אשר מתנקז כולו ליום הראשון שאחרי החג.
קצת מזכיר לי את המושג מעולם הריצה שנקרא runners wall. מושג המוכר ע"י הרצים למרחקים ארוכים כאשר מגיעים, בריצת מרתון, לקילומטר ה33-35 ומרגישים לפתע כאילו יצקו בטון לשרירי הרגליים, הגוף נעשה בבת אחת כבד וכל תנועה נראית בלתי אפשרית. על מנת לחצות את ה"קיר" הדמיוני הזה נדרשות תעצומות נפש אבל אחריו אפשר לראות את האור. כך עם כל אותם דברים שדחינו כל תקופת החגים – לקראת סוף התקופה אנחנו כבר חשים כי המשימות הלא מבוצעות חונקות את נפשנו ומדירות שינה מעינינו וכל המהות שלנו הופכת לכבדות אחת גדולה. אם נצליח להתאפס ונעשה לעצמנו reset מ-"sleep mode" ל-"action mode" – גם אנחנו נראה את האור שבקצה המנהרה.
חורף שמח לכולנו!