לפני כמה חודשים שמתי לב שאחד מהמוסדות התל-אביביים שתל-אביב היתה מסתדרת מצויין בלעדיהם, נסגר. מדובר ב"הנרי'ס" שבכיכר דיזינגוף. מקום שמסיבות לא ברורות בחר לשמר עד סוף העשור הראשון של המאה ה-21, טרנדים נשכחים משנות ה-90 המוקדמות של המאה ה-20 – קרפ וגלידת פרוזן יוגורט (להבדיל מהיוגורטיות הטרנדיות של העשור הנוכחי במאה הנוכחית). קץ לעידן של אחת מהפינות המסריחות ביותר בתל-אביב. כל מה שנשאר היה לי לקוות הוא שהמקום לא נסגר, חס וחלילה, לרגל שיפוצים.
לפני שלושה שבועות חלפתי ליד המקום, וראיתי אנשים מצטופפים ליד בר ואוכלים. אוכלים? זה כבר מקום בשבילי. נכנסתי לברר במה מדובר, וסיפרו לי שביום שני, ממש שבוע מאוחר יותר, תיפתח פה מסעדה חדשה – לה-שוק. ועכשיו עוד לא פתוח, גירשו אותי באדיבות. עם כל החג הזה, לקח לי עוד שבועיים מאותה פתיחה לחזור. במיוחד שכשהעזתי להגיע לפני כמה ימים, ללא הזמנה מראש, לא היה מקום. כן, רק שבועיים חלפו מהפתיחה, והמקום כבר עושה רושם כהצלחה גדולה. ובצדק. אז אתמול הזמנתי ובאתי.
קשה להימנע מההשוואות למחניודה, אבל "אל תגידי את זה לבעלים", נאמר לי מצוות הברמנים. ראשית, למרות שהמקום לא סמוך לשום שוק ברדיוס מתקבל על הדעת (ולא, ברמנים יקרים, שוק הכרמל לא נמצא ליד כיכר דיזינגוף, איך שלא מסתכלים על זה), הוא בחר לקשר את שמו לשוק, אבל ללא התחייבות לשוק זה או אחר. סתם שוק. שנית, משהו בעיצוב של המקום קורץ קצת למחניודה, אם זה המטבח הפתוח, הסירים התלויים, האריחים הצבעוניים (אף שמסוג אחר לגמרי) המרפסת של הקומה העליונה מעל המטבח, הירקות הפזורים ועוד.
ולבסוף, גם משהו בצורת הכיתוב של הלוגו מתכתב עם מחניודה, אף כי בראש שלי זה היה דומה הרבה יותר מאשר במציאות.
אבל זהו. כאן מסתיימות נקודות הדמיון. התפריט של לה שוק אינו מתחכם, המנות מגיעות בגודל מכובד, והתמחור הוגן. ועל המנות עוד אפרט בהמשך.
אז המקום, כאמור, הוא בעיקרו בר, עם כמה שולחנות מסביב, בפנים ובחוץ, ועוד כמה בקומה שמעל, שצופים מהמרפסת אל הבר. לשמחתי הרבה, מול כל כיסא בר, מתחת לבר, תלוי לו וו כמו של קצבייה, שניתן לנייד אותו ימינה ושמאלה, ולמקם במקום הרצוי. זו חשיבה מתקדמת – יש סיכוי שלכל אורח יש תיק לתלייה, ולא רק לאחד מכל ארבעה, כמו שחשבו מקימי הבר ברחוב הארבעה, שאני מתביישת לספר שביקרתי בו (אולי זה קשור לשם הרחוב, לא חשבתי על זה קודם).
פתחנו עם כוס יין אדום "מפנקת ממש" (34 ₪, להבדיל מ"לא מחייבת", שעולה רק 28 ₪), קברנה סוביניון מסדרת אדמה של תבור. פתיחה מוצלחת לערב נהדר. לחיים.
התפריט, שעדיין בהרצה, מחולק לשלושה. פתחנו עם מנה מ"סלטים ופתיחים". לאחר התלבטות בין יבשה (בשר) לים (דג), בחרנו בסוף בטרטר עגל ולימון כבוש (36 ₪). בתמונה אפשר לראות את המנה כפי שהוגשה לנו, וגם איך נראים כל המרכיבים שלה. אחרי שהעברתי אל הצלחת שלי את חלקי, ניגשתי למלאכת ההרכבה. על הטוסט העמסתי את הטרטר, ומעל סגרתי עם הביצה. השילוב היה מנצח. נהניתי מכל ביס. מעניין לציין שהטרטר ללא התוספות היה פחות מרגש. הטעם המריר של הלימון הכבוש מתחדד בלי הקישוטים מסביב, והוא לא לכל לשון. למרות ההתלהבות הגדולה שלנו מהמנה, ככל שהתקדמנו במנות הבאות, כך היא הוכתרה כמנה הפחות מרגשת של הערב. אבל היא בהחלט נקודת פתיחה מוצלחת.
עברנו לחלק השני בתפריט – "עלאפה". האשכנזייה (אני), לא הבינה את כוונת המשורר. העיראקית (עמית) הסבירה לי שכל המנות בחלק זה מוגשות על לאפה. האשכנזייה הסבירה לעיראקית שלאפה זה כשמלפפים, כלומר מגולגל, וזה לא יכול להיות מה שהיא חושבת. הברמנית הסבירה לי שהעיראקית צודקת. אז שתקתי. בחרנו בסינייה מבשר טלה (44 ₪). התחלנו לטפל במנה עם סכין ומזלג, אבל שוב הברמנית נחלצה לעזרנו, והסבירה לנו שלאפות אוכלים בידיים. בשביל זה המנה כבר מחולקת, כמו פיצה. אז אכלנו בידיים. ונכון, ככה זה יותר טעים. ליקקנו את האצבעות (ולא רק כי היה כל כך טעים, והיה, אלא גם כי במקום לא היו מגבונים לחים. אבל אם זו התלונה היחידה שלי על המקום, אז דיינו).
המשכנו למנות הגדולות יותר, שרשומות תחת הכותרת "זה לא קטן, גברת". אחרי שהודיעו לנו שחסרות המנות קבב על תבשיל חיטה ומנגולד ו-שוק עגל עם לובייה ושום, נשאר לנו שוב לבחור בין יבשה (שניצל או פילה בקר) לים (דג על חציל, עגבניות חריפות ולבנה או חריימה), קיבלנו המלצה חמה לבחור בים. בחרנו בחריימה בפלפל שושקה (78 ₪). הפעם רק האשכנזייה ידעה מה זה פלפל שושקה, הפלפל האדום הארוך, ולא, זה דווקא לא החריף. קיבלנו שני פלפלים ממולאים בקציצת דג, ומעל כל זה רוטב עגבניות. היתה מורגשת חריפות קלה, אבל לא משהו שידגדג אפילו לאשכנזייה כמוני.
הברמנית, ששמה לב שכבר כיסינו את כל חלקי התפריט, שאלה אם נרצה לשמוע על הקינוחים. אני, מצידי, עוד הייתי רעבה. ואני די משוכנעת שזה לא בגלל שלא באמת שבעתי, אלא כי הציק לי מאוד שלא טעמתי מנה שחשקתי בה. אז לקחתי לבד מעלאפה את לבבות עוף על חציל קלוי (38 ₪). עד שזה הגיע, עמית שינתה את דעתה, והודיעה לי שהיא תצטרף אלי למנה, אבל תוותר על הקינוח. הסכמתי לעסקה. אז שוב מנה על לאפה, ושוב אכלנו עם הידיים. וגם המנה הזאת גרמה לנו ללקק את האצבעות, בדיוק מאותן סיבות מקודם. עושר טעמים גדול.
ושוב הברמנית הציעה לנו לשמוע על הקינוח. אז ככה – יש מלבי. ומה עוד? זהו, מלבי. זה הקינוח. טוב, אז אם צריך לבחור בין מלבי למלבי, החלטנו על מלבי (30 ₪). עמית כבר שכחה שהיא מוותרת על הקינוח, אפילו שזה לא היה מוצלח כמו בדוכנים ביפו. אז הקינוח הוא לא הנקודה החזקה של לה שוק, אבל לא נזקוף זאת לרעתם.
בדרך עוד קיבלנו צ'ייסר של ויסקי על חשבון הבית, וגם שתינו עוד כוס יין אדום מפנקת ממש (זה לא מוזר שהכוס היא המפנקת ולא היין? סתם תהייה).
ניסיתי לברר על הבעלים והשפים של המקום, וקיבלתי תשובות חלקיות בלבד, אז אלו התוצאות המאוד חלקיות של התחקיר: השפים הם יהודה, שהיה סו שף בשילה, ובן, שהיה שף ברפאל. למקום יש הרבה בעלים, וזו הרשימה החלקית שקיבלתי – גדי, שהיה הבעלים של יהושע בירושלים, אייל מרילוס, לירון תמיר וניר קרחת (כי לא יודעים את שם המשפחה שלו ויש לו קרחת).
המוסיקה במקום היא שילוב של מוסיקה ערבית, יוונית וים תיכונית, נרקחה על ידי שני הדי.ג'יים של להקת התפוחים, ותוארת לי כ"מוסיקה מהעבר הרחוק ועד זוהר ארגוב". זה לא הכי הסתדר עם השמעת "רקדי", שלמיטב זכרוני יצא לעולם אחרי שזוהר היה כבר עמוק באדמה, אבל אלו רק ניואנסים. המוסיקה היתה טובה (אני אוהבת את רקדי, מה תעשו לי?), ותרמה לאווירה של המקום.
תם ונשלם. עלה 362 ₪ לשתי סועדות, כולל סה"כ 4 כוסות יין. מחיר הוגן לגמרי. היה טעים ונעים מאוד, וכל כך שמחתי שיש לי סוף סוף ליד הבית מקום שווה לאכול בו.
לה-שוק
דיזינגוף 92, כיכר דיזינגוף
תל אביב
03-6033117
לבלוג של יעל מוריס – לא סוגרת ת'פה
