זה היה ביתי

שיר ביליה בסיפור המפגש המשפחתי הקבוע אצל סבתא עם הצמידים המרוקאים והסיגרים, שיצר לה זכרון לחיים, ועל חשיבות של לגדול בתוך משפחה וקהילה, וגם מתכון לאורז פרסי בסוף

אורז

אני בת 10 אחותי בת 12 אחי בן 5 נוסעים באוטו פיז'ו 605 אפור מטאלי לכיוון קרית מוצקין. כל שבת באותה השעה יצאנו מהבית לסבא וסבתא, הילדים במושב האחורי. הגדולה מבקשת מהאבא להחליף תחנה למוסיקה אחרת, היא לא אוהבת את השיר, הקטן ואני מתחילים לריב, אבא מחליף את המוסיקה מתחיל מתח, הוא לא מתחבר.

באיזשהו שלב כולנו מאחור עושים רעש בלתי נסבל שאנחנו לא ממש מרגישים אותו, אבל הם כן. אבא עוצר את האוטו בצד, יד ימין שלו מסתובבת למושב האחורי – כל אחד מאיתנו חוטף סטירה לפי סדר כיוון הישיבה השעון וכדור הארץ. שקט, דממה באוטו. לא הבנו מאיפה זה בא.

הפיז'ו חוזר לאט למסלול הכביש, ואחרי שתי דקות של שקט מופתי, שוב חזרה לה אותה השגרה של שלושה ילדים מרעישים במושב האחורי.

באותו הרגע הבנתי משהו, שההווה הוא נצחי, עד שהד הסטירה עבר מהלחי שכחנו שאנחנו צריכים להיות בשקט. הגענו לרחוב "הזית 10", כולם אומרים שלום ונותנים נשיקה משני צידי הלחי. אמא שלי מביאה מתנה, זה משמח את הסבתא.

ושם היה שולחן ערוך עם סלטים, ערימת סיגרים מרוקנים מטוגנים שוכבים להם על מגש כסף מכובד במטבח, ואינספור תבשילים על האש.

בעודם יושבים בסלון ומדברים בזעקות ולחישות, הייתי מתגנבת למטבח לוקחת סיגר ורצה החוצה, הסיגר הראשון הזמין את השני, ואז הסבתא שהייתה לה עין אחורית, הייתה צועקת – שר-לי….. צאי מהמטבח!". באותו הרגע תמיד הרגשתי מבוכה, אויש היא שוב עלתה עליי.

התיישבנו לאכול אחרי שהקולות בשפות השונות עלו ממרכז הבית וסיפרו סיפורים בניהם על זאת ועל זה, הוא אמר ככה וככה הוא אמר? ואחרי שכל הנכדים שיחקו בחצר ובילו זמן של ביחד.

במרפסת היה תנור נמוך שנפתח ברגע הנכון ,ובתוכו היה סיר ענק שהפיץ ריח באפי הממתינים: סיר הסחנה, החמין של שבת. ליד אותו תנור מכובד היה מקרר עם משקאות מוגזים בכל מיני צבעים, האהוב עלי היה הירוק של קריסטל. בסוף הארוחה הנשים של הבנים המכובדים של סבתא היו עומדות לשטוף כלים ביחד, ושם היתה תנועה של מילים שהיה מעניין מאוד להיות בה.

כל העושר על השולחן היה ברור מאליו, המפגש של כל המשפחה בשבתות גם הוא היה ברור, זה שסבא הולך לנוח אחרי האוכל היה ידוע, הסיפורים, הרכילות, העמדת הפנים לפרקים – גם הם. מה שלא היה ברור זה שמישהו יצר לנו זיכרון לחיים, שמישהו נתן לנו לחוות זמן ביחד. שהסבתא שעמדה ועמלה ימים, שהלכה לירקן  לקצב, למכולת, סחבה שקיות עם מוצרים; שעמדה שעות במטבח וקילפה, טיגנה ומילאה, ושטפה וסידרה, והייתה מחוברת למהות הטבעית שלה להזין את כולנו. ולסבא שנכנס מתחת למכוניות ודאג לתקן אותן ולהביא לחם הביתה כדי להמשיך להזין הלאה. ככה חיברו את כולנו סביב אותו שולחן כל שבת, הם יצרו מפגש קבוע שהפך לזיכרון, החוויה של ילד לגדול בתוך משפחה וקהילה היא בריאות, כל אחד מהנכדים חי עם זה עד היום. יש לי בן דוד שמוכר קפה, ול"בסט סלר" שלו קוראים לו "פאפאסימו" על שם סבא שמעון, הוא שומע "אפשר פאפאסימו" כל היום.

אחותי ואני כותבות, מבשלות, מארחות ומתחברות לאותה מהות כבר שנים, נסעתי עד למראקש לקנות צמידים כמו של סבתא. לסבא היה ארון משקאות, ראיתי אותו שותה כוסית וויסקי, ובכל פעם שקם ממנוחתו, היינו נותנים לו כבוד, כשהיה מברך על השולחן בעמידה. באתי ממשפחה שנותנת כבוד לגבר, האישה היא סוג של משרתת עם דעה.

יום אחד התחילו לחישות על זה שסבא חולה. ימים אחר כך באה הזעקה שהוא נפטר. סבתא עזבה ועברה לחיות עם גבר אחר, אף אחד לא קיבל אותו וגם לא אותה יותר. ימים אחר כך היא נפטרה, השולחן של שבת שחיבר את כולנו ארבעה אחים, 13 נכדים הסתיים. אותם ריחות, אותם קולות, אותם רעשים של צמידים מרוקנים משקשקים כשהיא מגלגלת את הקציצות בידה, נגמר. עכשיו, אחרי שנים, אנחנו יוצרים את הזיכרון לילדים שלנו, אנחנו אלה שאחראים לחיבור המשפחה. לא צריך להפוך את זה לאג'נדה סמויה, רק להיות איתם ברגע שאנחנו מחוברים, זה הופך לזיכרון. והכי חשוב, לא לשכוח לכבד, להזמין ולתת הרבה מאיתנו ומאותו שולחן אוכל, זה לא רק האוכל, זה הביחד .

כי ההווה הוא נצחי.

בבית אצלנו הילדים מבקשים לשולחן המכובד את "האורז הפרסי"

קילו אורז

צרור שמיר גדול

שמן זית

מלח פלפל

כורכום

2 תפוחי אדמה

מביאים לרתיחה את האורז במים ,לא מבשלים אותו ,שופכים את המים הרתוחים החוצה

מוסיפים צרור שמיר עם חצי כוס שמן זית, מלח ופלפל

בסיר שטוח יוצקים מעט שמן זית.

מניחים את האורז עם השמיר על תפוחי אדמה פרוסים שעליהם מפזרים אבקת כורכום.

סוגרים את הסיר עם מגברת מטבח שלוקחת את כל האדים אליה.

10 דקות ראשונות על אש גבוהה ואז 40 דקות על אש נמוכה.

בתיאבון