הזלילה הגדולה

יצאנו לדרך עם אוטו עמוס נשנושים, בערב זללנו פויקה ענקית וסלטים, ובבוקר מעדנים. למה אי אפשר ליהנות אם לא בולסים?

בסוף השבוע חגגנו לאחי הצעיר יומולדת 30. מכיוון שזה היה מספר עגול ויפה ומכיוון שהוא עשה שינויים גדולים ומשמעותיים בחייו בחודשים האחרונים, החלטנו כל המשפחה להשקיע בארוע גדול ואוהב. נסענו לסוף שבוע בצימרים בערבה, בישוב שבו אחי השתכן לא מזמן עם אשתו- שם בחרו להיות חלוצים: להתיישב ולהקים משק חקלאי. ההתרגשות היתה גדולה.

כבר כמה שבועות אנו מתכוננים לאירוע: לנסיעה הארוכה, למפגש המשפחתי הארוך וגם לעניינים מנהלתיים כמו: מה נאכל ומי יכין מה?
כן, עניין האוכל תפס מקום כמעט מפלצתי.

אוכל לנסיעה

זה ממש לא משנה שאכלנו לפני שיצאנו ושהנסיעה הארוכה היא רק עניין של שלוש שעות ותכל'ס נגיע עוד לפני זמן הארוחה: חייבים להכין אוכל לנסיעה. "לילדות" זה תרוץ עלוב, אבל תופס תמיד- אז מכינים סנדביצ'ים וקופסא עם ירקות ושקית עם פירות, ומשהו קטן לנשנש (איזה חטיף מלוח) וגם משהו קטן מתוק לנשנש (איזה טבלת שוקולד). בקיצור, האוכל לדרך יכול היה להאכיל גן ילדים שלם ואילו אנחנו רק ארבע נפשות. לא יודעת מה זה, איזה עניין השרדותי? הרי אם נהיה ממש רעבים בדרך תמיד אפשר לעצור ולחטוף משהו. יותר מכל נראה לי שזה קשור לפחד שיהיה קשה בנסיעה אז צריך תעסוקה. יופי של חינוך, ורד, להעסיק בבמבה ואפרופו במקום באיזה ספר טוב?

טוב, כמובן שחצי מהאוכל נאכל סתם כי היה. האוטו מלוכלך, מלא פירורים של קרקרים וריח של קליפות בננה (איכס) אבל מילא: הגענו בשלום עם מינימום תקלות ובכי אבל אין ספור פעמים של "מתי נגיע".

ארוחת ערב של יום שישי

אחי הצעיר לקח על עצמו את בישול הארוחה ואבא שלי רק הוסיף "קצת" סלטים. אז עשינו מדורה בקצה המושב-  נוף מדברי משגע,מצב רוח טוב, שירי שבת מסביב למדורה, משחקי חברה, הילדים ב"היי" ותוך כדי הוא מבשל על המדורה שני סירי "פויקה" גדולים ומלאים בכל טוב: ירקות, עוף, יין, חלב קוקוס ועוד הפתעות שכבר לא ראיתי בחושך.

התיישבנו לאכול. אחותי היתה ממונה על החלות אבל איכשהוא חל בלבול (או שכולם חששו שזה לא יספיק) אז היו על השולחן איזה 8 חלות (ואני באמת לא מגזימה). הפויקה היה מדהים, אבל גם אחרי ש"התחזרנו" לא הצלחנו לגמור אפילו סיר אחד (והיינו 12 סועדים). טבלנו את הרוטב, נהנינו מהסלטים ואכלנו לשובע.

ברור שהכל היה יותר מדי. פשוט יותר מדי.
ואסור לשכוח את העוגה (פרווה) שסבא הכין שיהיה ליד התה- "להוריד" קצת אחרי האוכל…

ארוחת בוקר

נפגשנו שוב כולנו בבוקר לארוחה גדולה ומשפחתית. אנחנו היינו אחראים על מוצרי החלב וכמובן שהבאנו יותר מדי מהכל (שלא יחסר) גם גבינות רכות, גם קשות וגם מעדנים מתוקים וגם יוגורט סתם, ועוד איזה סוג של צהובה וגם דלת קלוריות ועוד ועוד. וביצים? יותר חביתות מאנשים. אחי המתוק היה צריך להביא ירקות לסלט ובמקום 2 מכל סוג נראה לי שהוא הביא 2 קילו מכל סוג. יצאנו כולנו שבעים ומלאי עודפים

ארוחת עשר

אחרי מנוחה קלה ושנת בוקר של הקטנטנים נפגשנו כולנו לקפה ועוגה (הפעם  עוגה חלבית): עוגת היומולדת שהוכנה במיוחד עבור אחי המתוק. עוגת מוס משוקלדת אקסטרא לארג'. אחרי ההתענגות הזאת יצאנו לסיור בשטחים ובשדה. איזו גאווה: הסתובבנו בבתי הרשת וראינו פלפלים אדומים יפים ומדהימים. כמובן שנשנשנו כי אי אפשר לעמוד בפניהם ואין כמו טרי מהשדה.

ארוחת צהריים

בשבת בצהריים ערכנו פיקניק באגם ספיר. איזה נווה מדבר מקסים. במשך כל סוף השבוע אמא שלי העמידה סיר חשמלי בכניסה לצימר שלהם, מלא בחמין-טעים ומשובח. אבל למי יש מקום לאכול משהו? טוב, לא חשוב, אנחנו בנופש! נדחוף כבר גם קצת מזה, עם שאריות הסלטים…

הדרך חזרה

בדרך חזרה היה שלב שהבנות נשנשו קצת קרקרים וגבינה צהובה, אבל מי כבר בודק וסופר.
חשבתי על זה: כמה נהנתנות והנאה ובילוי קשורים באוכל. כאילו שבלי אוכל אין הנאה. הצורך הזה, לאכול והרבה.

אני לא חושבת שאנחנו יוצאי דופן. כשאני משתפת אנשים אחרים בחוויות האלה, אני רואה שזאת הנורמה: החיבור הזה בין האוכל לבילוי הוא טבעי.

יוצאים למסעדה, או לסרט ואז מסעדה.
או לפאב, לשתות ולנשנש, או לחברים ואז אוכלים משהו.
יוצאים לבית קפה, או להצגה ואז לבית קפה.
עושים קומזיץ ואוכלם ושותים ו…

אני לא מצליחה לחשוב על בילוי מנותק מבליסה!
יש למישהו רעיון יצירתי?

>> מתוך הבלוג של ורד לב: יומנה של שמנה
תמונות בגוף הפוסט: ורד לב.
צילום כתבה ראשי ובדף הבית: Photoexpress