ארוחה ספרדית מהחלומות

מועדון הטועמות הוגדר מראש ל-6 מפגשים. השביעי היה לסיכום, אחריו "כי מתגעגעות" ואחר כך "כי איך אפשר להפסיק?". והשבוע: ארוחה קטלונית עם יינות ספרדיים

מרק שעועית

יום שישי לפני הצהרים. אני מדוושת על אופניי, חוצה את העיר בואכה הפארק בדרכי לפגישה בגדה הצפונית של הירקון. השמש החמימה מלטפת אותי וממיסה את שאריות השבוע הדחוס שעבר עלי, הפארק ירוק וריק למדי והרכיבה מרחיבה את ליבי בהמשך ישיר לערב הקודם.

יום חמישי בבוקר. אני עמלה במרץ על סגירת פרוייקט. יש לחץ של זמן וצריך להספיק, אז אני עובדת בריכוז, מרגישה את הלחץ ממרפק אותי, מזכיר לי שהיום זה יום עבודה קצר מהרגיל. אחר הצהרים אתלבש יפה, אארוז בתיק קינוח מפתיע וכמה צ'ופרים ואצא צפונה, בעזרתה האדיבה של מערכת התחבורה הציבורית, אל עוד ערב מענג עם מועדון הטועמות.

יום חמישי אחר הצהרים. בהגיע השעה היעודה הנחתי את העכבר המיוזע שלי, העברתי בראשי את המתג הדמיוני מ'לחוץ' ל'נינוח', ויצאתי לדרכי. אולי הקדמתי להעביר את המתג, כי 20 דקות מאוחר יותר מצאתי את עצמי כלואה בתוך אוטובוס עומד בשדרות שאול המלך, מוקף מכל כיווניו במכוניות מלאות באנשים בלתי רגועים בעליל, ללא שום סיכוי להגיע לרכבת בשעה היעודה, על אף מקדם הביטחון הנדיב שלקחתי. נדרשו הליכה רגלית בחיפוש נואש אחרי מונית, נסיעה מטורפת של נהג מונית שבע-פקקים, ישיבה של רבע שעה באוויר הדחוס של תחנת הרכבת ונסיעה של 50 דקות ברכבת כדי להביא אותי אל חברותיי הממתינות בתחנת הרכבת בבינימינה. עד שהגעתי כבר התפוגגו תחושות הדחיפות וחוסר הוודאות, וירדתי מהרכבת נינוחה ומוכנה לקראת הערב הספרדי שמחכה לנו בביתה של לימור בזכרון יעקב.

הקונספט: ארוחת טאפאס מלווה ביינות ספרדיים.
ההנחיות: להביא מצרכים קרים מהם תוכל לימור המארחת להתקין מנות המתאימות לקונספט.
הביצוע: כשהגענו הבית היה אפוף ריחות מעוררי תיאבון, השולחן ערוך ועמוס בכל טוב, ולימור וסתיו טורחות במטבח על הרחבת ההיצע המשובח.
מועדון הטועמות הוגדר מראש ל-6 מפגשים. השביעי היה לסיכום, אחריו "כי מתגעגעות" ואחר כך "כי איך אפשר להפסיק?", ומאז המסורת ממשיכה מדי חודש, עם או בלי ארוע מיוחד, בבתים הפרטיים שלנו או באחד המקומות החביבים עלינו, כי בעצם הדבר הכי חשוב במפגשים האלה הוא לא האוכל, לא הנושא ולא היינות (על אף שמהם התחיל הכל, ויסלחו לי ביקבי כרמל על הישירות). בעצם אנחנו נפגשות כדי להיות ביחד, לחלוק ולצחוק ובעיקר – ליהנות.

מה היה לנו שם:

בגזרת האוכל היו המון כלים שהכילו מרכיבים אקזוטיים להרכבת כריכונים: הרבה שום אפוי, כתוש או מְתַבל; ירקות צלויים, קלויים, מבושלים וחיים; גבינות, פרושוטו ופרוסות לחם קלוי שיהיה על מה לבנות מגדלים של טעמים. לקינוח היו שתי עוגות מעולות וקינוח אחד ספרדי אמיתי – טורון Turron, שהצליח באופן פלאי לשרוד במקרר שלי רק כדי להציל אותי ממבוכה בכל הנוגע לחלקי בארוחה.
בגזרת היינות ברוח ספרד: ברוט רוזה פרייבט קולקשיין של כרמל [לא קשור, אבל מסורת צריך לכבד]; גוורצטרמינר מהסדרה האזורית [פשוט כי הוא טעים]; קריניאן מהסדרה האזורית [כי קריניאן הוא זן שמקורו בספרד] ויין שענביו מספרד, מענבי טמפרניו וגראנשה, שנקרא פיוזן קריניאנה ונעשה על ידי יינן ישראלי.

לכל הטוב הזה התלוותה אווירה משועשעת, הרבה סיפורים וחברותא נעימה. היתה גם מוזיקה ספרדית עתיקה שלא שרדה לאורך זמן ודיבורים על הרכבת לתל אביב בשעה 23:12. אז היו דיבורים… כשלא נשאר יותר מקום לאכול או לשתות, נפתחו היומנים כדי לקבוע תאריך וקונספט לפעם הבאה. ולזו שאחריה. ואחריה. וחוזר חלילה.

בדרך הביתה, בין שירים של אריק איינשטיין לבין שיחות קלילות, יכולתי להרגיש את סוף השבוע מתחיל בתוכי. כל המתח ותחושת הדחיסות שנצברו במהלך השבוע היו כלא היו, ושוב, בפעם המי-יודע-כמה, הרגשתי בתוכי איזון ושיווי משקל.

//

מתוך הבלוג של א.חסרת תקנה