הסיפור הזה הוא עוד אפיזודה במסע טעימות היין שלנו. עד עכשיו היו בו יקבי כרמל בזכרון יעקב, ‘שישקו’ ו’רפאל’ תל אביב, היאכטה ‘מיקה’ בין הרצליה לנתניה, מירה, רותי, יפעת, נעמה מצד כרמל, מיכל, ענת, הדס ואני מצד סלונה, עוד מלווים חביבים, מרב עם המצלמה שנוספה לאחרונה, המון בקבוקי יין, פינוק, צהלות שמחה ואלגנצה. הפעם נוספו גלית, שרית והסיפור תפס תפנית חדה.
ברגע מסוים בסיור הבנתי שאני הולכת לכתוב על "האיש ששתל עצים". אם אתן לא מכירות, ספר חובה מופלא ודק, נכתב ב 1954 בידי ז’אן ג’יונו. סיפורו של אלזערד בופייר, אדם בעל פשטות ונחישות המגיע אל אחד מחבלי הארץ הנטושים של פרובנס ושם לבדו הוא בורא עולם, שותל אלפי ועשרות אלפי עצי-אלון באמצעים פשוטים ומתוך אהבה גדולה לטבע, לשקט, רחוק מהמגלומניה של מנהיגי העולם.
הדבר היחיד שמצער אותי בעניין הסיפור הזה היא הידיעה שהוא אינו מבוסס על מקרה אמיתי. הנחמה היא שמישהו חלם וכתב אותו. אם אפשר לחלום, אפשר שהחלום יתגשם.
אוקיי, חבר'ה
יצאנו מתל-אביב במיניבוס מלא נשים ותוך דקות נשלף אצל מירה בקבוק ברוט. היא חילצה אותו במאמץ גדול מתוך אריזה הדוקה, עשויה מאותו חומר הגורם ללוחמי השייטת להיראות כל-כך טוב בחליפות הצלילה שלהם. טריק יפה בנים, רשמנו לפנינו לעיון נוסף.
נסענו נסענו ועוד קצת עד שפגענו באחד יעקב שמו, חבוש כובע טמבל עם "אוקיי חבר’ה" של מורי דרך. יעקב הוביל אותנו למצפה של קק"ל מעל יער יתיר ולא חסך מאיתנו שום פרט בעניין כל מה שראינו בדרך, כולל עלייה וירידה מהמיניבוס לכל נקודת עניין שנראתה לו חשובה.
אני חייבת להודות שבהתחלה זה היה מוזר. אלא שככל שהסיפור העמיק, העמיק גם יעקב עד שפתאום התנערה לי המחשבה להבין שבעצם ‘יעקב חבר’ה’ מאוהב במה שהוא עושה ובמקום בו הוא נמצא. בחבל הארץ, בנופים, בצמחים, באדמה, בכל עלה וניצן, בדל סיפור ופרט היסטורי.
אהבה כמו שלמדנו, מעוררת השתאות להתבונן בה כי כייף לראות אדם מאוהב. זה מה שראיתי, זה מה ששמעתי ואז נזכרתי ב"האיש ששתל עצים" וידעתי שאני הולכת לכתוב עליו.
הסיפור המקומי מתחיל מבן-גוריון וחזון ייעור, עובר דרך מומחים נגד ומומחים בעד, סקר קרקעות בשנות השישים ומתגשם ביער הנטוע הגדול ביותר בארץ שבתוכו שרועות 60 חלקות כרמים בצבע ירוק עז שההליכה בתוכם כמו שראיתי, מוציאה מנשים משהו מאוד רומנטי. הוא עובר גם דרך סיפורו של היישוב היהודי הקדום במקום, בחשיבות היין בחייהם ובעזיבה מכורח שכרתה את ייצור היין באחת.
הוא עובר גם דרך מטעי דובדבנים, פיסטוק, יער אורנים שחלקו התייבש למוות בבצורת האחרונה ובנטיעות מתמשכות של קק"ל, כוחו של חזון וכוחה של התמדה, היאחזות באדמה ומה שכינה יעקב "חקלאות קשובה", סוג של חוצפה ישראלית מעוררת השתאות והערכה.
שישים כרמים וריח ילדות
אחרי הסיבוב ופיקניק ליד אגם יתיר היבש נסענו ליקב. אם המילה "יקב" עושה לכן חזיונות של מבני אבן מקסימים עם גגות אדומים וגרניום אדום יותר, מנהרות כורכר מסתוריות ואיכרים צרפתים בכובעי ברט, יקב יתיר מוחק מהר את הרומנטיקה מלוח הדמיון ומפתיע מכיוון אותה חוצפה.
קבוצת מבנים פשוטים, מחסנים בעצם, בטון, תריסי מתכת והמון אבק מסביב שדרכו נשקפת העיר ערד. אבל ברגע שמורם תריס המתכת מתגלה יקב משוכלל, מפעל מופלא של דייקנות בעשיית יין. כאן פגשנו את אתי אדרי שלדבריה ולדברי אחרים עושה ביקב הכל חוץ מיין. לא חליפות ולא גינונים, האישה הזו לבושה לעבודה נמרצת וגם היא, בדיוק כמו יעקב, אוהבת את מה שהיא עושה, אבל ממש. רואים לה את זה בעיניים.
שישים הכרמים מניבים שישים סוגי תירוש שונים וכולם מגיעים ליקב יתיר לטיפול קפדני שיפיק בסוף שישה יינות מצוינים ועוד אחד. אין פה פינוקים ואין קיצורי דרך, רק דבקות אדירה, ידע, דיוק ואם לדבר על דיוק, פגשנו את ערן גולדווסר היינן. לא רק שהוא עושה יין מדויק, הוא מדבר מדויק למידה כזו שגם אם הוא אומר "טעם של פלפל ירוק" או "יין חד" על היין שהוא מחזיק בכוס, זה לא נשמע טרחני או מעושה. במבחן הטעימה, כל היינות של היקב מצוינים ויש בהם שני קווים בולטים – חדות וחוצפה מול רכות ודיוק טעמים. מה שכבש אותי היה דווקא יתיר מחוזק 2005 – יין מחוזק בסגנון פורט.
ריח הוא חוש שיכול לזרוק באחת עשרות שנים לאחור וזה בדיוק מה שקרה לי כשהרחתי את היין הזה. הוא מריח כמו חדר ההסבה של שגרירות ישראל בלונדון בשנת 1967 וכמו החברים של אבא שלי דאז. ישר ביררתי אם יש כזה בחנות של מרכז תרבות היין בזכרון יעקב ולשמחתי רותי אמרה שיש. לא לעוד הרבה זמן אם לא תשיגו אותי…
שלושים דקות של ניתוק ויופי
הם דיברו הרבה על "האופי היתירי" וכששאלנו מה זה קיבלנו תשובה – הבלנד של היינות משתנה משנה לשנה ומשום שאין זן דומיננטי מה שמתבלט הוא האזור – יתיר. מה שקוראים "טובת הדבר" על פני הידוענים, גישה שמדברת אלי בכלל בחיים. נפרדנו ועברנו לערד למסעדה ‘מוזה’ של אלון סגל שגם הוא טיפוס לא קטן. נראה אתכם מוצאים את הצעיף של קבוצת הכדורגל האהובה עליכם על התקרה.
לא רק זה אלא שהסתבר שפעם בתקופה הוא מוריד את הכל כדי לשלוח לכביסה. גם אוכל טעים, כולל יחס נעים.
הארכתי וזה רק פסיק. רק עלילות יעקב יכולות היו להימשך עוד כפול ממה שכתבתי עד עכשיו. חזרנו הביתה מותשות אבל באמת שהיה מפתיע מאוד. אחרי כמה ימים כשניגשתי לכתוב, מצאתי את הספר. תורגם לעברית ע"י בן יוסף וכשהפכתי דף גיליתי את הקדשת המתרגם "ליערות הכרמל בהם גדלתי, בהם שפשפתי את מכנסי לשרף שדבק בידי ובשערי". צמרמורת.
לטובת השלמת הסיפור אני מצרפת סרטון. שלושים דקות של ניתוק ויופי בזמנכן הפנוי או נסיעה ליתיר כדי לפגוש את אתי, ערן ויעקב בן דור, שרק אחרי שחזרנו וקיבלנו מייל ממירה ששטחה את הפרטים המדויקים אודות עלילות היום הסתבר שהוא, כלומר "יעקב חבר’ה" עם כובע המורה דרך, ים הסיפורים והאהבה למקום – משמש בתפקיד מנכ"ל היקב.
>> הפוסט פורסם בבלוג לא אובייקטיבית