בצקים לנשמה

יש לי הרבה אהבות בחיים. אני אוהבת להריח שובל של בושם נעים ברחוב, אני אוהבת להסתכל על אנשים שחושבים שאף אחד לא רואה אותם ואני אוהבת את החמימות הפחמימתית של לחם שזה עתה יצא מהתנור. האהבה הגדולה שלי לבצקים היא כנראה ההסבר ההגיוני ביותר לתופעת הנמרצות שלי – אני מכורה לפחמימות ועל כן בעלת אנרגיות שלא נגמרות לעולם. פסטות, פיצות, פוקאצ’ות. תנו לי חתיכה קטנה של בצק ואני מתפזרת בתוך סחרור חושים משכר. הפחמימות מעלות את רמת הסיפוק אצלי בדם ומכניסות לי מנת אופוריה שאי אפשר להסביר אותה במילים. חברים שלי הגדירו זאת פעם כ"לין לפני הבגט ולין אחרי הבגט".

לפני שבוע הפתעתי את סבתא שלי שמתגוררת בפתח תקווה, אי שם קרוב לגת רימון. ביקור הבזק הלא מתוכנן ריגש את סבתי והדאיג אותה, כי "היא לא התכוננה". על מנת שלא אשאר רעבה, חס וחלילה, היא פקדה עליי לנסוע לגני תקווה, כי יש שם, מסתבר, בית מאפים נדיר ששמו "קמחים" ומכינים בו מאפים אקסקלוסיביים מבצקים שנעשים ביצור ידני וללא חומרים משמרים. נו, להתווכח איתה זה חסר טעם (במיוחד כשהיא זאת שמשלמת), אז יצאתי לדרכי. נסעתי, נסעתי, ואחרי שעברתי על פני כל משמרות מעבר החצייה של תלמידי השכונה, הגעתי.

ריח משכר של אפייה

בתוך מרכז קניות – שהוא גם מרכז תרבות, שהוא גם תיאטרון וגם קניון קטן של גני תקווה – מצאתי את בית המאפים "קמחים". כבר בחנייה פגשתי בריח האהוב של האפייה ופשוט נזלתי בעקבותיו לתוך המקום. טאבון שניצב במלכותיות במרכז ה- "BOULANGERIE" השכונתי הזה, החביא בתוכו להבת אש קטנה ופיזר סביבו ריח של משהו נורא טעים שנאפה בתוכו. לחמניות בכל מיני גדלים, פוקאצ’ות שחומות עם תוספות צבעוניות, לחמים מכל מיני סוגים, מאפים נימוחים, מקלות מלוחים קראנצ’יים, בייגלה מעוטרים בשומשום, עוגות שמרים מלאות בשוקולד, פיצות קטנות וגדולות, מכונת קפה שניצבת על הדלפק, כאילו מנסה להגיד שגם לה יש כאן כבוד, וריח משכר של אפייה, כבר אמרתי?

למרות שנשלחתי להביא דברים טעימים הביתה, פשוט לא יכולתי להתאפק כי דעתי נטרפה עליי. ותאמר דעתי: "את חייבת את זה עכשיו", ותאמר אני: "כן, כן, כן!". אז הזמנתי לי ‘סמבוסק עגבניות’ מבצק פריך עם מוצרלה, זיתי קלמטה ורוטב עגבניות פיקנטי, וגם קפה (מבית DIEMME האיטלקי) בשביל שסבתא שלי לא תגלה שפשעתי.

תשמעו, בסמבוסקים אני מבינה, תאמינו לי – אחד כזה עוד לא טעמתי. החצי הראשון שלו נעלם עוד לפני שהספקתי להוציא את המצלמה כדי לצלם את היצירה, אז תסלחו לי על התמונה החצויה. הבצק הדקיק בעל קראסט שזוף מבחוץ ורכות חמימה מבפנים, שהחביאה בתוכה חלל מילוי לשילוב מנצח של זיתים סגלגלים, גבינת מוצרלה ונגיעה של פיקנטיות בחסות רוטב עגבניות עשיר, שעשה לי עקצוצים עדינים על הלשון. גן עדן עלי אדמות שעולה 14 שקלים בלבד!

רק אחרי שמנת הפחמימות הנפלאה הזאת הגיעה אל מוחי, יכולתי להסתכל מסביב ולהחליט החלטות גורליות. החלק החיצוני של "קמחים" הוא, מסתבר, בית קפה שמציע ארוחות בוקר "מהטאבון" (המוגשות כל היום ועולות רק 35 ₪), פריטטת פלפלים וגבינות (שסומנה כחובה לטעימה בביקור הבא), מגוון כריכים בטווח מחירים שאצלנו בתל אביב לא קיימים מאז סיומו של המילניום הקודם, ונשנושי בוקר כמו הסמבוסק ששרתי עליו קודם. בית המאפים עצמו מציע דברים מיוחדים כמו חלת בריוש, לחם מ- 100% קמח מלא ועוגות קרנץ’, שהן עוגות שמרים בתלבושת שוקולדית עשירה, שפשוט עושה גירוי לכל הבלוטות האפשריות.

בריושים נימוחים עם גבינה ודובדבנים קראו לי והלחמניות נצצו אליי בשמש, על המדפים נחו להם כיכרות לחם שמנות עם קראסט שחום. צוות המקום הכין ללקוחות קפה בנמרצות, מהחלק האחורי של בית המאפה שמעתי את שירתו של אחד האופים, שהסתלסלה יחד עם מוזיקת הרקע ולגמרי הבנתי אותו, כי גם אני רציתי לשיר. העמסתי לחם זיתים לעצמי, לחם שיפון לסבתי, סמבוסק פטריות, עוגיות שקדים (שהיו, דרך אגב, פשוט מעולות) וגם את ‘ונילה פלאמס’, שזה מאפה עגלגל במילוי וניל ושזיפים, שאני בטוחה כי גם אתם הייתם מתקשים לעמוד בפניו. יצאתי שיכורה ומסוחררת עם שלל פחמימות שלא שרדו אצלי אפילו יומיים, כי מה לעשות, להילחם בהתמכרויות כאלה טעימות זה פשוט בזבוז של זמן. מזל שיש סבתות שיודעות מה הנכדות אוהבות ומזל שיש כאלה אנשים שיודעים לאפות כאלה דברים נפלאים. עכשיו יאללה, צריך גם סניף של "קמחים" בתל אביב, אם לא קשה לכם כמובן.